חיים, עבודה ורצון ליצור
כתבה מעניינת (באדיבות היזל) על מעבר של ידיעות אחרונות (הספרים והעיתון) לפורמט דיגיטלי.
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/131209_Yediot_Achronot_EReader.aspx
ותמצות שלה עם כמה תגובות
ואני שואלת,
למה דווקא בקהילה שלנו צריך להסביר שוב ושוב למה זה חשוב?
ולמה עדיין אין שום תזוזה או רצון לזוז לכיוון?
אני שרוטה, לא רואים אותי ממטר ומשתינים עלי בקשת.
מסקנות:
וגולות הכותרת
הוא ישן כמו תינוק ויש לו עור של תינוק.
מי שהמציא את התיאורים האלו היה בעל חוש הומור ציני משהו.
אלו היו כמה תובנות קטנות מתוך חוסר השינה של הימים האחרונים.
נו אולי מתוך טיפת השינה שכן היתה.
***
חגגנו את הולדתו של אורן עם חברים ומשפחה בבית קפה.
היה טוב, היה שמח, וטוב שהיה.
תראו את הדוגמן הקטן שלנו
הרוזן "בוטן דה דרקולה"
אורן בבגדי מעצבים.
חליפה מציפי דבש (מתנה מחברה), נעליים מלפלנד (ההורים הביאו מהטיול) 🙂
ועם אבא (כי אמא לא פוטוגנית)
(יותר מדי זמן פנוי…)
את ההזמנה עיצבנו בפוטושופ והדפסנו בחנות צילום.
נייר באיכות טובה, צבע מלא ועלות של פיתוח תמונה (כלומר הרבה יותר זול מעלות של הזמנה בבית דפוס).
את המתנות לאורחים הכנו לבד (הזכרתי באיזה פוסט שיש לי יותר מדי זמן פנוי, לא?)
אורן דיגמן, רונן ערך הפוטושופ, אני ניסיתי לא להפריע
לקחתי את זה לחנות צילום. הדפסנו. חתכנו.
קניתי טפט מגנט, בחנות צילום 15 שקל ל A3.
צד אחד מדבקה, צד שני מגנט.
(אלטרנטיבה – גליל של 3 מטר של מגנט בחנות יצירה עולה 10 שקלים – חיסרון, מגנט עבה, הורס צילומים שמתקפלים אחורה כנגד המשטח עליו תולים)
חתכנו, הדבקנו ריבועים של 1X1 ס"מ על גבי התמונות.
יצא מאוד מאוד מוצלח.
Когда к тебе обращаются с просьбой: «Скажи мне, только честно!», с ужасом понимаешь, что сейчас придётся много врать…..
В который раз убеждаюсь, что женщины умеют хранить секреты. Группами. Человек по сорок.
Когда на душе скребут кошки – это не просто так. Это они насранное закапывают.
Если Вы искренне считаете женщин слабым полом, попробуйте ночью перетянуть одеяло на себя
>כאשר פונים אליך בבקשה "תגיד לי בבקשה את האמת", אתה מבין באימה שעכשיו תצטרך לשקר והרבה.
> פעם נוספת אני משתכנע שנשים יודעות לשמור סודות. בקבוצות. של ארבעים איש בערך.
> אם אתם בכנות חושבים שנשים הן המין החלש, תנסו לגנוב את השמיכה בלילה.
נו בסדר, לאורן מותר 😛
אנחנו עוברים ליובלים. באמת. אנחנו בונים שם בית. שם אנחנו רוצים לגדל את אורן וכל ילד נוסף שייוולד.
הבית כמעט וגמור. לקחנו משכנתה. אנחנו עוברים לשם. זה סגור.
אז למה ההורים שלי עדיין צריכים לטפטף לי שזה רחוק, שזה חור, שיש כפרים ערביים מסביב, שאין שם עבודה, שאין שם תחבורה ציבורית ועוד אלף הצקות קטנות מהסגנון הזה? שום שיחה איתם לא עוברת בלי איזו עקיצה בנושא.
זה עושה להם טוב על הלב?
הם חושבים שאני לא יודעת?
טוב לי עם זה שאנחנו עוברים לשם.
אני לא לחלוטין שלמה עם זה, אבל אני שמחה שאנחנו יוצאים מהקריות
ואני אוהבת את הישוב ואת סגנון החיים שם.
אז למה לנסות לגרום לי לאכול את עצמי?
נ.ב
כן, כן. אני יודעת שזה הכל מדאגה ומאהבה,
אבל לפעמים פשוט נמאס.