היתה לנו שיחה היום בעבודה על העניין של שכר מינימום לחילים. בחור שאני עובדת איתו התחיל לתלהם ולצעוק שזה "לא בסדר", שזה יהפוך את הצבא ל "חבורת שכירי חרב", שזה "יפגע באדיאלים".
"איזה אדיאלים?" שאלתי. "כמעט אף אחד לא מתגייב לצבא כי הוא רוצה".
"לא", המשיך, "צריך להתגייס כדי לתרום לצבא, לתרום למדינה" (באמת, ממש במילים אלו).
"מי תורם?" שאלתי. "הפקידה? המכונאי? הג'ובניק? הם מרגישים שהם תורמים?"
"פקידה היא פקידה כי זה התפקיד שבו היא נתקעה", ענה.
"באמת? אני נתקעתי כפקידה, ולא משנה שזה לא היה התפקיד שלי".
"אז לארצית לצאת מזה, אז התאים לך, לא לעשות כלום ולשבת בערב בבתי קפה" (מה זה קשור?)
בשלב הזה פחות או יותר נפלה לי הלסת.
אולי אני עובדת עם הבן אדם שנתיים, אבל הוא לא מכיר אותי. לא מכיר את מה שעבר עלי בצבא, לא יודע
כלום על השיקולים שלי או למה המשכתי בתפקיד. לא יודע חצי מהסיוט שצבא יכול להיות אם מגיעים למקום הלא נכון
עם אנשים לא נכונים. לא יודע מה ליווה את התפקיד שלי או את השירות שלי בכלל.
אבל לא, הרי אני אשמה. כמובן.
קצת עצוב שזה הרושם שהשארתי עליו ועצוב שיהיה לי מהיום מאוד מאוד קשה לכבד אותו כבן אדם.
****
לא יודעת למה התרגזתי כל כך. כל העניין של בצבא הוא זיכרונות קצת עדינים, אבל זה נגמר, לא?
כמו התיכון, יש דברים שעוברים ואפשר לשכוך מהם
😛
****
יש לי ולרונן מיונים מחר במכון שפי (אחד מהמכונים האלו שבודק שאנחנו אנשים מאוזנים, שפוע
ים ורגילים)
תחזיקו לנו אצבעות.
נשתדל לצייר עצים עם שורשים ולבנות בית חמוד מפלסטלינה, או מה שלא עושים במיונים האלו.
חייבים לעבור אותם, הקליטה לישוב תלויה בזה 🙂
מה שמשעשע זה השעה. זה מתחיל ברבע לשמונה. כלומר צריך לקום ברבע לשש כדי להספיק להגיע לתל אביב מבנימינה. הלילה מעבירים שעון קיץ, כלומר לקום ברבע לחמש כדי להספיק.
אבל שעות שינה זה שטויות, נכון? הרי בסוף, אנחנו סך הכל צריכים להיות עצמנו, לא? אנחנו הרי אנשים מאוזנים ותמימים, לא?
