ראשון, שאם לוחצים על המלבנים הקטנים והבולטים ליד המיטה של ההורים התריס עושה ורררווום ועולה או יורד.
השני, שיש כפית. והוא רוצה להחזיק אותה ולהכניס אותה לפה. ואם הוא לא עושה את זה בעצמו, אז הוא לא אוכל. נקודה.
היו לנו ככה שתי ארוחות מאוד… מעניינות. אני שוקלת לעבור לחלוטין לאוכל אצבעות ולפתור את הבעיה של המלחמה על הכפית. זה טוב שילמד להשתמש בה, אבל אני צריכה גם שחלק מהאוכל יגיע אליו לפה.

תודה לאל שמחר מתחיל לעבוד שוב הגן.

היו שבועיים וחצי…. חווייתיים. היו הרבה גילואיים קטנים על הילד שלי שלא הבחנתי בהם בשגרת הגן והיום יום. היה כיף, היה מרגש, אבל היה גם מעייף ברמות. זהו. מחר הולכת לעבודה לנוח.

דבר נוסף שהיה בשבועיים האלו היא גדילה ולמידה בלתי פוסקת של הקטן.

הוא למד:

לרקוד, לשחק תופסת, לשחק קו קו, לחפש באיזה יד נמצא החפץ, לסובב את האמא שלו על הזרת הקטנה.

בשבת האחרונה הייתה לו התגלות. הייתה לו קערת כביסה אדומה עם צעצועים ודלי כחול עם צעצועים והוא היה עסוק בלהוציא ולהכניס צעצועים לתוכם או מהם. ואז פתאום, אנחנו שומעים ממנו קריאת הפתעה. מסתובבים, והוא עומד מעל קערת הכביסה המלאת צעצועים ומסתכל על הדלי המלא צעצועים שהוא הכניס לתוכה. הילד היה המום. ממש שינה לו סדרי עולם.

הוא למד שני משחקים חדשים.
"אני אתפוס אותך" – אני מדשדשת ברעשנות אחריו והוא זוחל בשיא המרץ. ואז הוא עוצר, בדיקה אם אני עדיין מאחוריו, צווח משימחה ומממשך בפרצי זחילה מטורפת.
"באיזה יד" – אני מחביאה צעצוע באחד הידיים והוא צריך למצוא אותו. שעות של תענוג.

קראנו את איה פלוטו. אורן נעלב עד עמקי נשמתו שלא נתתי לו ללעוס את הספר הזה. (אחד מהבודדים אצלנו שלא בגרסת קטון לעיסה). ממשיכה ההתלהבות מ "חתול גדול חתול קטן". הוא יושב כל יום קרוב לשעה (במשך היום, כן? אין לו עדיין כזה ריכוז 😛 ) ומדפדף בו.

אוקי. אני בהלם.
אורן נעמד לבד ונשאר לעמוד בלי תמיכה!