הלכנו לסרט! לסרט! עם אורן!

היו לו קצת גזים, והוא היה קצת רעב, וקצת רצה לדבר ואז רצה לישון,
אבל סה"כ, ממש לא נורא.
אולי נחזור על החוויה עם אווטר.

אה, כן.
2012 סרט עם אפקטים נחמדים,
רק חבל לא כולם מתו שם בסוף.
קיטש ברמות חדשות לחלוטין.

אני שרוטה, לא רואים אותי ממטר ומשתינים עלי בקשת.

מסקנות:

• לאזור אומץ ולגזור לאורן ציפורניים. בינתיים הורדתי לו חתיכת עור באצבע ומאז אני מפחדת לנסות שוב.
• להתכופף קרוב יותר, הוא רואה רק לטווח של 20 סנטימטר בערך.
• והכי חשוב, לזכור לשים את ההטטרה במקום אסטרטגי כאשר מחליפים לו חיתול.

וגולות הכותרת
הוא ישן כמו תינוק ויש לו עור של תינוק.

מי שהמציא את התיאורים האלו היה בעל חוש הומור ציני משהו.

אלו היו כמה תובנות קטנות מתוך חוסר השינה של הימים האחרונים.
נו אולי מתוך טיפת השינה שכן היתה.

***

חגיגת הברית של אורן

חגגנו את הולדתו של אורן עם חברים ומשפחה בבית קפה.
היה טוב, היה שמח, וטוב שהיה.

תראו את הדוגמן הקטן שלנו

הרוזן "בוטן דה דרקולה"

אורן בבגדי מעצבים.
חליפה מציפי דבש (מתנה מחברה), נעליים מלפלנד (ההורים הביאו מהטיול) 🙂

ועם אבא (כי אמא לא פוטוגנית)

כמה תובנות על הזמנות ומתנות לאורחים

(יותר מדי זמן פנוי…)

את ההזמנה עיצבנו בפוטושופ והדפסנו בחנות צילום.
נייר באיכות טובה, צבע מלא ועלות של פיתוח תמונה (כלומר הרבה יותר זול מעלות של הזמנה בבית דפוס).

את המתנות לאורחים הכנו לבד (הזכרתי באיזה פוסט שיש לי יותר מדי זמן פנוי, לא?)

אורן דיגמן, רונן ערך הפוטושופ, אני ניסיתי לא להפריע

לקחתי את זה לחנות צילום. הדפסנו. חתכנו.
קניתי טפט מגנט, בחנות צילום 15 שקל ל A3.
צד אחד מדבקה, צד שני מגנט.
(אלטרנטיבה – גליל של 3 מטר של מגנט בחנות יצירה עולה 10 שקלים – חיסרון, מגנט עבה, הורס צילומים שמתקפלים אחורה כנגד המשטח עליו תולים)
חתכנו, הדבקנו ריבועים של 1X1 ס"מ על גבי התמונות.
יצא מאוד מאוד מוצלח.

Когда к тебе обращаются с просьбой: «Скажи мне, только честно!», с ужасом понимаешь, что сейчас придётся много врать…..

В который раз убеждаюсь, что женщины умеют хранить секреты. Группами. Человек по сорок.

Когда на душе скребут кошки – это не просто так. Это они насранное закапывают.

Если Вы искренне считаете женщин слабым полом, попробуйте ночью перетянуть одеяло на себя

>כאשר פונים אליך בבקשה "תגיד לי בבקשה את האמת", אתה מבין באימה שעכשיו תצטרך לשקר והרבה.

> פעם נוספת אני משתכנע שנשים יודעות לשמור סודות. בקבוצות. של ארבעים איש בערך.

> אם אתם בכנות חושבים שנשים הן המין החלש, תנסו לגנוב את השמיכה בלילה.

נו בסדר, לאורן מותר 😛

אור ראשון של בוקר. עורב בודד קורא מחוץ לחלון, איפה שהו, בפאתי השכונות, משאיות זבל מתחילות את היום.
בלי שניתנת לו ההזדמנות להתעורר לחלוטין, הבטן תוקפת ואורן נזרק לתוך הקרב.
במיומנות של חייל וותיק, הוא לא נותן לבוגדנות מערכת האיכול לנצח אותו בהתקפת בזק.
הוא גונח, הוא מתפתל, הוא מייבב ואחרי חצי שעה של מאבק… פוק! פוק! פוק!

ההורים מריעים, העורב מתרשם. ניצחון הבוקר, גם היום, שייך לאורן!

צהריים, הפעם הבטן לא מצליחה לתפוס אותו בהפתעה. הוא מאדים, מתרכז, מניע את הגבות, מסובב את הראש, מוציא לשון.
מאדים עוד קצת. מניע את רגליו, מרים אותם קצת. פוק אימתני נשמע ואחריו קולות בעבוע.
אורן מחייך חיוך חסר שיניים מרוצה ומרשה לעצמו לישון כמה שעות כדי לצבור כוחות לפני הקרב האמיתי.

ערב.
חושך בחוץ.
אורן נאנח בכבדות ופותח את עיניו. זה מתחיל.
הוא מתאמץ לא לבכות. הוא לוחץ, מתפתל, גונח. לרגע נראה שאולי הוא הצליח, אולי הערב-
הוא צועק מופתע, כאשר הבטן תוקפת מחדש.
דקות ארוכות עוברות. הצעקות הופכות להיות יותר ויותר תקופות. הוא מתחיל להתעייף, לסגת לאחור. הוא קורא לעזרה והוריו ממהרים לבוא. אבל איך הם יוכלו להועיל במאבק שמתרחש בתוכו?
הם מנסים. מעודדים. מעסים לו את הבטן, מחבקים. מנענעים אותו על הכדור. זה עוזר מעט, הוא מתעודד, מצליח לחנוק את הצרחות ולחזור למאבק. הבטן מאגפת מימין, אורן מתפתל משמאל. היא באה קדימה, הוא מרים את רגליו. פוק בודד נשמע, אבל זה לא מספיק, לא עכשיו, לא כאשר הקרב משתולל במלוא עצמתו.

שעות עוברות, מערך התמיכה של ההורים מתעייף ונשחק ואז אורן מחליט לנקוט בנשק האחרון העומד לרשותו.
פיתול הגוף לא עבד. ללחוץ ולגנוח, לא עבד. להאדים ולצעוק, לא הועיל.
הוא מכניס את אגרופו לפיו, מוצץ ברעשניות מספר פעמים ובכך מסמן להוריו שהגיע הזמן.
הם מחליפים מבט ונותנים לו לאכול.
במבט מרוכז, אורן ניגש לעבודה. הוא יונק, נח לרגע, יונק שוב. הבטן מנסה למנוע זאת ממנו, אבל הוא רק מכווץ גבות, מהדק שפתיים חזק יותר וממשיך בעבודה. רגע עובר, שניים ואז נשמע צליל של פכפוך מתוך בטנו וחיוך אדיר מופיע על פניו. זהו, זה נגמר. זה באמת נגמר.
הוא מניח את ראשו לרגע, מרשה לעצמו כרבול רגעי ואז חוזר לאכול.
גם היום, הניצחון הוא שלו.
עד הבוקר הבא.

מדהים כמה אושר וגאווה מביאה לנו כל פעילות מעיים שלו.
זהו, לישון.

ממש רוצה לבוא. גם רונן התלהב.
זה מציאותי בכלל?
שלוש שעות נסיעה + ילד קטן בהרצאות.
נשמע כמו מתכון לצרות או לאסון לוגיסטי :-/

זהו, עכשיו באמת לישון.