אני לא בדיוק מסורבלת, אבל דברים נוטים ליפול ולהישבר בסביבתי. אולי בגלל זה אחד מתחומי האומנות שאני הכי אוהבת הוא תחום אומנות הזכוכית. יש משהו מהפנט בעומק הצבע והחומר בגוש זכוכית מועצב. בנוסף, גם המגע המשיי של הזכוכית הוא לא משהו להתלונן עליו
אז אני אוספת, וכדי שיהיה לזה סיכוי מעט יותר גדול לשרוד, אני אוספת משקולות נייר מזכוכית. הן כבדות, נוסעות היטב ואני מאוהבת בהן קשות. יש לי כמה עשרות באוסף, מכל העולם, פזורות ברחבי הבית (הן מאוד שימושיות לתמיכת ספרים בסיפריה).
לפני כשבוע נסענו לחופשת פתע למלטה, בעודי מדדה ברחובות האי (כי אני בקושי הולכת…),
התברר שבמלטה יש כמה וכמה חברות משפחתיות שמתמחות בעבודה בזכוכית. נסענו, נכנסתי, ולפתע הדידו נעלם ואני פיזזתי לי בן מדפי הזכוכית. מהופנטת לחלוטין. כאן זה מקום להודות לבעלי על שנסחב אחרי משועשע במשך שעות מגלריית זכוכית אחת לשניה, ושסחב על עצמו את הקניות שלי (כל כדור כזה מתחיל בחצי קילו…).
אז עם מה חזרתי?
4 כדורים גדולים:
ובזווית אחרת
ואחד עם שילוב צבעים קצת מוזר שהצילום לא עשה לה חסד.
ועוד אחד שהצילום לא עושה לו חסד. במציאות הוא צלול וקטיפתי בפנים.
ו4 כדורים קטנים:
רימון אדום
תראו אותו מלמעלה:
אצות בלב ים
ומעוד זווית:
שתי מערבולות שובבות:
כיף.
הכדורים מוחבאים היטב ברחבי המטבח ומחכים ליום שיהיה לי מזנון וספריה לשים אותם לתצוגה. כרגע, יותר חשוב שאורן לא ימצא אותם. מתברר שגם הוא מאוד אוהב זכוכית 🙂
עדכון 2017
יעכשיו כבר יש ספרייה, אפילו יותר מאחת, והם נהדרים בתוכה 🙂
