השיניים שלי…

נראה לי שזה לא רק דלקת, נראה שיוצאת לי שן בינה.
על הצד החיובי, יהיה בוטן חכם.
על הצד השלילי:
כואב… ואני לא בטוחה שיש לשן הזו מקום.
רופא, מחר, על הבוקר.

התעוררתי היום עם תחושה שיש לי חום.
כבדות וחולשה אבל מצד שני ערנות מוחלטת (לא הייתי כל כך ערה בבוקר כבר…חודשים נראה לי).
קמתי, מדדתי חום.
35.9
אוקי.
קורה לי שכאשר אני חולה שחום נוטה לרדת לי לסביבות 36 ולפעמים מטה.
מה זה אומר אם זה קורה בהריון?
בינתיים עלה בכמה מעלות, וההרגשה הכללית השתפרה.
נראה לי שאתחיל את היום בהתעלמות שקטה וארשום את זה כעוד מוזרות של הריון.

דימום חניכיים ודלקות חניכיים הם שני מלווים שלא מזכירים מראש כאשר מדברים על הריון
(בדיוק כמו שלא מדברים על כך שבחילות בוקר הן מבוקר עד בוקר ושאר ההפתעות)
זה מסוג ההפתעות שאוהבים לשמור לאישה שתגלה לבד.
"הפתעה! דלקת חניכיים!"
"הפתעה! בחילות!"
"הפתעה! …(כל מי שכבר היה לו מגע כלשהו עם העניין יכול להשלים כמה וכמה דברים גרועים יותר)

לפעמים אני תוהה אם זה רק ניסיון לא להפחיד מראש או סוג של שמחה עצובה של "חכו חכו…אנחנו סבלנו, עכשיו תורכן"

כואב לי. ממש כואב לי.
כואב לאכול, כואב ללעוס וכואב אם זה חם או קר.
מרגישות קלה תוך יומיים זה התפתח לכאבים כמעט בכל אזור בפה.
הייתי שבוע שעבר אצל רופא שיניים.
אין חורים אבל יש דלקת.
"לכי לשיננית ותעשי ניקוי אבן"
סבבה, הבעיה היא שהשיננית תפוסה שבועיים קדימה.
נראה לי שאני אלך לשם שוב כך או כך.
שלפחות תרשום לי משהו כנגד הדלקת. אם זה ימשיך ככה אני לא אוכל לאכול.
כואב!

שינה זה טוב.

בקצרה, היה כיף.
הייתי בשתי סדנאות כתיבה, בפאנל סופרים ובאספת האגודה.
ביוגי, במתוקה (שהם מרכיב אינטגרלי של ביקור בכנס)
היה יואב והיו אנשים, הרבה אנשים שמאוד רציתי לראות,
אבל איך שהו יצא לי לדבר עם כולם מעט מדי.
אז היה כיף,
ומעט יותר בפירוט:

סדנת כתיבה על רומנטיקה:
אחת הסדנאות המיותרות שיצא לי להיות בהן מזה שנים.
הבחור באמת חמוד, עם המון כוונה טובה,
אבל הוא לא יודע להעביר סדנה, ובכנת, זה גם הרגיש שהוא לא
באמת יודע על מה הוא מדבר.
אז היה חביב, אבל לא מועיל במיוחד.

סדנת הכתיבה על סקס:
מבחינתי זה היה הדובדבן של הכנס.
מביך, מצחיק ונותן לא מעט חומר למחשבה.
אוהבת סדנאות של ורד 🙂
יצאתי משם עם שתי סצנות וסקיצה לרעיון שנראה לי שאני אשב לעבוד עליו.
מה שכן, אני עדיין תוהה מה הן בעצם במילים הגסות שכל הזמן נרמז שיש בעברית.

פאנל כותבים:
מזעזע. פשוט מזעזע.
מי זה המנחה הזה?
אולי הוא סופר מדהים, אולי הוא אדם מצוין,
אבל זה היה פנל משמים ברמות שלא יאומנו.
אולי התרגלתי לפנלים משנים קודמות שהיו בנוסף לאינפורמטיביים גם קצביים וכפיים.
הפנל הזה לא היה כזה.
המנחה דיבר, ואז דיבר עוד קצת, ואז דיבר עוד.
לא בטוחה על מה.
בין לבין התייחס לכל הג'אנר הספקולטיבי כמשהו לא אטרקטיבי,
ואז המשיך והוסיף שהקהל רק הולך ונוטש אותו ברגע שמתבגר מעט.

הטעות שלי הייתה שנשארתי עד הסוף.
טעות נוספת היא שלא הצלחתי לשתוק לאורך הפנל…

ברגע שנתנו לשאול שאלות, והמנחה נתן סוף סוף גם לשאר הפנל לדבר,
התחיל להיות מעניין, אבל גם הפנל כבר התקרב לקיצו בשלב זה.

עוד משהו שתסכל אותי מאוד בפנל הוא משהו שכנראה יותר בעיה שלי מהפנל עצמו.
אני שאלתי:
"מה הוצאות לאור רוצות לראות בכתבי היד הנשלחים"

אני מאמינה שיש דברים שיש להם סיכוי לצאת לאור, ואחרים שיש להם סיכוי קטן יותר, בלי שום קשר לרמת הכתיבה.
אני גם לא רואה בעיה אמיתית בלכתוב לפי דרישה או ביקוש.
יש כתיבה שאני כותבת בשביל לעצמי ויש כתיבה שאני כותבת כי אני רוצה שאחרים יקראו.

תשובות של:
"תנסי ותאמיני בעצמך"
"ההוצאות רוצות משהו איכותי שכתוב טוב"
הן לא באמת אומרות משהו.

-ספרות נוער?
– סגנון נוסחתי?
– ערפדים?
מה ההוצאות באמת רוצות לקבל? למה יש סיכוי?

התשובות היו… נו, הן היו.
"תחפשי לך סדנת כתיבה ותני לחברים שלך לקרוא" – היו החלק הגדול בהן.
"תתרגמי לאנגלית" ו"תוציא כקובץ" – גם הן היו שם.

מהתשובות המועילות,
ורד ענתה שהשוק דינמי ולא באמת אפשר לכוון לביקוש,
ואולי זה נכון,
אבל אני עדיין חושבת שיש מגמות.
4 מתוך 5 סופרים שישבו בפאנל כתבו דברים
ששווקו כמיין- סטרים.
אותם ה 4 כתבו פנטסיה/מד"ב עם מוטיבים יהודיים.
אני חושבת שזה אומר משהו לגבי מה שהשוק מוכן לראות.

אסופת האגודה:
שם נגמרתי. כאילו שמישהו הוריד מתג.
רגע אחד ישבתי והקשבתי ורגע אחרי פתאום לא היה לי כוח אפילו לשבת.
יצאתי לפני ההצבעה הסופית,
התרשמות עיקרית : חברי ועד עושים עבודת קודש.
מאיפה הסובלנות?
ומאיפה הנחישות לא לחנוק כמה מהאנשים שישבו בשורה האחורית?

עוד הערת שוליים – בוטן נהנה.
כל פעם שהתעצבנתי על הקהל בשורה האחורית הוא בעט בתמיכה.
מי יודע, אולי גדל פעיל או חבר ועד לעתיד.

מה עוד היה?
יואב- אם החיטה, בון 2, החד קרן האחרון, חרש החורף – נזק 150 ש"ח.
חולצת חת חתול – לא הייתה מידה שלי בשחור, פעם הבאה אדאג לקנות בתחילת הכנס.
יוגי – לא כזה טעים, אבל כיף.
מתוקה – יקר אבל ממש טעים.
אנשים – צריך יותר זמן ויותר כוח.
(ואני לא זוכרת פנים או שמות, גם הכנס היו כמה רגעים מביכים בעניין, אוף)

היה כיף,
מחכה לכנס הבא.

מי אמר שאורתופדי זה גם נוח?!?
אני אוהבת שורש. נוח לי בשורש. טוב לי בשורש.
הסנדל חיי את החמש שש שנים שלו,
הוא לא התלונן, אני לא התלוננתי,
ואז הגיע היום לחדש.
באתי למדוד שורש חדש.
הסתכלתי על הסוליה (פלטת גומי שטוחה) וחשבתי "רגע אחד…"
אז נעליים בריאות יותר.
אחרי קצת בחינה של החנויות נעצרתי בין טבע נאות לבין chaco (האח הגדול של שורש)
אבל מה לעשות שאחרי שש שנים בשורש הכף רגל שלי לא מבינה מה כל הבליטות האורתופדיות
האלו רוצות ממני?
מדדתי, מדדתי, מדדתי עוד קצת.
על שני הנעליים המוכרים נשבעו לי בכל היקר להם שזה נוח ורק צריך להתרגל.
chaco נראה יותר דומה לשורש וכמשהו שיאריך ימים יותר מטבע.
אז אחרי מעט "מדדתי, מדדתי…, נוסף, (ואחרי המלצה חמה של celime הלכת על זה)
יקר (מאוד), יפה על הרגל, אורתופדי ולא נוח.

אז נכון, אחרי שלושה ימים הם כבר הרבה פחות לא נוחות.
התרגלתי לרצועות, התרגלתי לחספוס הסוליה,
הדבר היחיד שעוד לא התרגלתי אליו זה הבליטות.
מקווה להתאקלם אליהם בקרוב.
כמו כן, מקווה שהרגליים לא יתנפחו לי בחודשים הקרובים,
כי אז שום התאקלמות לא תעזור. (מעודד שזה זמני)

כמה מסקנות לעתיד:
– לא לקנות יותר שורש.
– אם אפשר, לא לקנות יותר נעל שלא אורתופדית.
יצאתי עם רגל שטוחה מכל העסק.

עדיין עייפה.

נ.ב 2017

הצקו התגלו כזוג הנעליים הכי מוצלח שהיה לי. הן נוחות, עמידות ונהדרות.

שרדו 8 שנים ורק הקיץ החלפתי לזוג צ'אקו אחר.