אני מרגישה שאני אמא רעה.

אני כנראה יוצאת לעבוד ביום ראשון.
זה צץ לפתע פתאום. ראיון עבודה, בחינה.
נשאר עוד פוליגרף, אבל לא נראה לי שזה מה שיכשיל אותי.

אז אורן קיבל בקבוק (אני קיבלתי גודש) ויום ראשון הוא כנראה הולך למעון.

ניסינו למצוא מטפלת, אבל אף מטפלת שמישהו יכול לערוב לה לא הייתה פנויה.
אז נשארת רק האופציה של המעון ובמעון של יובלים בדיוק נפתח מקום.
זה מעון טוב, מטפלת אחת על שלושה ילדים.
בכל מקרה רצינו לרשום אותו לשם מתי שהו.
כל מי שדיברנו אתו מאוד מאוד מרוצה מהמעון.
אבל… איך שהו…

הוא כל כך קטן.
ואם לא ייגשו אליו כשהוא בוכה?
מי שם ידע איך הוא אוהב שמחזיקים אותו?
איך להצחיק אותו?
איך לטפל בו כך שיהיה שמח?
אני ממש רוצה לצאת לעבוד.
זאת העבודה הראשונה שהתקבלתי אליה שאיך שהו קשורה למה שלמדתי,
אבל אוף.

אמבטיה ראשונה עם הרצועות.
הורדנו.
רחצנו.
עיסינו.
שמנו חזרה.
14 דקות מתוך ה 15 המוקצבות.

בינתיים עומדים בזמנים 🙂

החלטתי שגם את זה צריך לתעד, אז הנה.

אתמול זה קצת הציק לו אבל היום הוא כבר התרגל והיה רגוע יותר.

מסובך לשים על זה מכנסיים וגם לא מומלץ כי זה פוגע בפיסוק.
זאת אומרת שכל האוברולים, המכנסיים, החרמונת וכו' עד גיל חצי שנה שיש לו (ויש המון) יחכו כבר לילד הבא.
הוא לובש בגד גוף מתחת לרתמה, חולצה חמה מעל החלק העליון של הרתמה, גרביים ושק שינה מעל הכל, אם הוא מסכים.
בינתיים היה לו חם עם השק אבל החורף רק מתחיל.
שבוע הבא אקח 2 שמיכות פליז דקות שהביאו לו ולא ידעתי מה לעשות אתן, אביא אותם לחברה של סבא ונראה אם נצליח לתפור מהן עוד כמה שקי שינה.

יותר מסובך כל העסק.
להחליף חיתול הפך לאתגר ותרגיל במוטוריקה עדינה.
אבל הוא מתוק מתוק.

היום צחק פעם ראשונה בקול 🙂
נצמד אלי עם הרצועות כמו צב קטן.
חמוד שלנו.

רצועות פאבליק.
3-4 חודשים.
24/7.

יהיה בסדר.

הקטן לא מצליח להירדם.
אני עושה את המשמרת, לפחות עד חצות.
מנצלת כמה דקות שהוא מנמנם.
הפוסט הולך להיות חצי רדום, אבל רוצה לחלוק.

היה כנס נהדר.
מסוג הכנסים שאני הכי אוהבת.
קטן, עם המון אנשים שאני מכירה ושמחה לראות.
עם תכנים מצוינים, שגם מדברים אלי.

הגענו לירושלים ב 11.
מפגש פעילים – מעניין, חבל שלא יוצא לי להגיע ליותר מהם.
מה שלא הבנתי בכל העסק הוא מתי כן מגייסים את המתנדבים לרעיונות השונים?
ליאת כל הזמן קראה "לא עכשיו, לא עכשיו" ואז זה נגמר ואנשים התפזרו.
פספסתי משהו :-)?

בכל מקרה, אמרתי להם שירשמו אותי כנרתמת לפרויקט הרידרים (את הדיון עליו פספסתי).
נראה מה יצא מזה. כרגע אני אשמח לעזור, אבל אני עסוקה מכדי לדחוף את זה לבד.

אורן – לא הבין על מה כל הבלגן. מחא על כל שאמא לא מסתכלת עליו כאשר הוא עושה בועות. יצא עם אבא לטייל בכנס.

ארוחת 12, פלאפל. אכיל, אבל הייתי כל כך רעבה שהכול היה נראה אכיל באותו הרגע.

הרצאה של אהוד מימון
הוא דיבר על הספינה המזמרת!
מקאפרי!
הוא הקריא מהספר!
אני יודעת, ראיתי אותו מרים את הספר מהשולחן.
את המשך (ואת תחילת ההרצאה) לא ראיתי,
אבל אורן קיבל ארוחת צהריים.

מעניין אם אהוד קרא את הסיפור הקצר שממשיך את הספר.

תודה לצוות המקום שנתנו לי להשתמש במשרד שלהן, אז ובשאר הארוחות והנשנושים של אורן.
בכנס הבא, לאתר פינות הנקה מראש.

פאנל של יעל ורותם.
באתי בתקווה לקבל קצת מרץ לכתוב.
היה כיף. רעיונות מעניינים של אנשים,
ותמיד כיף לשמוע את יעל ורותם מתווכחות.
מעניין היה לגלות שרוב האנשים באו לא כדי לחלץ רעיונות תקועים משלהם,
אלא כדי לחלץ רעיונות תקועים של אנשים אחרים.

אורן לא התרשם מפנל. נדמה לי שהוא אכל שוב,
אבל בשלב הזה התחלתי להתייבש ואני לא יכולה להתחייב לזמנים.
הפסיק לבכות. נמסר לרונן, חזרתי להמשך הפאנל.

מסקנת ביניים : אני צריכה לשתות יותר.
מסקנת ביניים נוספת : אורן לא אוהב מקאפרי או כתיבה. תהיה לנו שיחה בנושא כאשר יגדל מעט.

הרצאה של אסף אשרי
יצאתי מההרצאה עם דיכאון קל והמון רגשות אשמה.
הוא לא חידש הרבה, שמעתי את רוב הדברים גם קודם. אבל הוא סיפר את הדברים בצורה מרתקת, ברורה ומרירה מעט.

חייבת לסיים לשכתב את הספר שלי.
יש בו חלקים שכתובים ביינוני, ואני יודעת את זה, ויודעת שהם שם כי חלק מהקוראים "יסלחו" לי עליהם, וחלק אחר פשוט לא ישים לב. אבל אני הרי יודעת שהם שם, מספיק. מספיק לוותר לעצמי. צריך לשכתב את זה.

זהו. הולכת לנסות להעביר את אורן למיטה, בתקווה שילך לישון.

היה כנס מצוין. יצאתי ממנו מיובשת, רעבה, תשושה אבל מרוצה.
מתי הכנס הבא?

זהו, בבית.
הנסיעה חזרה הייתה סיוטיית.
אורן סבל מגזים, ולא הצליח להירגע בלי להיות על הידיים.
פקקים בכביש שש, ועצירות כל כמה דקות בשולי הדרך כדי להרגיע את אורן.
זה המשיך ככה עד העצירת אמצע בכביש, אנחנו אכלנו קצת, אורן גם והנסיעה משם כבר הייתה שקטה יותר.
אני מתה מעייפות, כבר מזמן לא הייתי כל כך סחוטה, אז חווויות על הכנס מחר.

רק רציתי להגיד:
אחד מהכנסים הכפיים שיצא לי להיות בהם כבר שנים,
טוב שבאנו.

לילה טוב.