מישהויכול להסביר לי איך לכתוב בעברית כך שזה יצא בכיוון נורמלי ומוצמד נורמלית לימין?
****

היו לנו היום מיונים במכון שפי לשם קליטה לישוב קהילתי.

המיונים התחילו ברבע לשמונה, כלומר, ברבע לשבע יוצאים מבנימינה, כלומר לקום ברבע לשש. העבירו את השעון, כלומר לקום ברבע לחמש.
נרדמנו להם תוך כדי…

כך או כך,
צירנו סירה, שמיים כחולים, כתבנו סיפורים קצרים על תמונות בנות אלף שבקושי ניתן לזהות בהם פרטים. שיחקנו קצת משחקי חברה. ענינו על שאלונים מוזרים ביותר.
איך עושה ילד מחונך? וילדה? ואבא רע? ואמא?וילד מחונך? (לא, זה לא אני חוזרת בטעות, הם "התחקמו" ושמו את אותן השאלות שוב ושוב, לראות אם מישהו עושה טעות).
עשינו שיחה של שעה וחצי עם פסיכולוגית.

מקווה שהלך טוב. אומרים שישובים קהילתיים לא דוחים זוגות צעירים, אבל
הכל יכול לקרות.

****

אתמול כמעט חטפתי התקף לב. אני בא הביתה, פותחת את הדלת ולעברי רץ משהו שעיר וענק. אחרי שנתתי צעקה ו'השעיר והענק' ברח לחדר השינה התברר שזו החתולה של הגיס שלי ושהוא זרק אותה אצלנו לסופש.

הקטע העצוב, שהיא מפחידה גם כאשר אני יודעת שזו היא. כל פעם שהיא עוברת לידי היא נושפת. פעם אחרונה שהיא הייתה אצלנו, היא תפסה את הכורסה בסלון. עכשיו, זה סלון קטן, כורסה זה כל מה שיש בו.  היא התישבה ואיימה ונשפה עלי כל פעם שניסיתי להתישב. לא הצלחתי להוציא אותה משם עד שלא זרקתי עליה את ניקי.

נכון יצור מפחיד :-)?

(שניצל, בפוזה ידידותית, בעודה משתלטת על הכורסה ומונעת גישה למחשב)

היתה לנו שיחה היום בעבודה על העניין של שכר מינימום לחילים. בחור שאני עובדת איתו התחיל לתלהם ולצעוק שזה "לא בסדר", שזה יהפוך את הצבא ל "חבורת שכירי חרב", שזה "יפגע באדיאלים".
"איזה אדיאלים?" שאלתי. "כמעט אף אחד לא מתגייב לצבא כי הוא רוצה".
"לא", המשיך, "צריך להתגייס כדי לתרום לצבא, לתרום למדינה" (באמת, ממש במילים אלו).
"מי תורם?" שאלתי. "הפקידה? המכונאי? הג'ובניק? הם מרגישים שהם תורמים?"
"פקידה היא פקידה כי זה התפקיד שבו היא נתקעה", ענה.
"באמת? אני נתקעתי כפקידה, ולא משנה שזה לא היה התפקיד שלי".
"אז לארצית לצאת מזה, אז התאים לך, לא לעשות כלום ולשבת בערב בבתי קפה" (מה זה קשור?)
בשלב הזה פחות או יותר נפלה לי הלסת.
אולי אני עובדת עם הבן אדם שנתיים, אבל הוא לא מכיר אותי. לא מכיר את מה שעבר עלי בצבא, לא יודע 
כלום על השיקולים שלי או למה המשכתי בתפקיד. לא יודע חצי מהסיוט שצבא יכול להיות אם מגיעים למקום הלא נכון
עם אנשים לא נכונים. לא יודע מה ליווה את התפקיד שלי או את השירות שלי בכלל.
אבל לא, הרי אני אשמה.  כמובן.

קצת עצוב שזה הרושם שהשארתי עליו ועצוב שיהיה לי מהיום מאוד מאוד קשה לכבד אותו כבן אדם.

****
לא יודעת למה התרגזתי כל כך. כל העניין של בצבא הוא זיכרונות קצת עדינים, אבל זה נגמר, לא?
כמו התיכון, יש דברים שעוברים ואפשר לשכוך מהם
😛
****

יש  לי ולרונן מיונים מחר במכון שפי (אחד מהמכונים האלו שבודק שאנחנו אנשים מאוזנים, שפוע
ים ורגילים)
תחזיקו לנו אצבעות.
נשתדל לצייר עצים עם שורשים ולבנות בית חמוד מפלסטלינה, או מה שלא עושים במיונים האלו.
חייבים לעבור אותם, הקליטה לישוב תלויה בזה 🙂

מה שמשעשע זה השעה. זה מתחיל ברבע לשמונה. כלומר צריך לקום ברבע לשש כדי להספיק להגיע לתל אביב מבנימינה. הלילה מעבירים שעון קיץ, כלומר לקום ברבע לחמש כדי להספיק. 
אבל שעות שינה זה שטויות, נכון? הרי בסוף,  אנחנו סך הכל צריכים להיות עצמנו, לא? אנחנו הרי אנשים מאוזנים ותמימים, לא?

 ואלה. החזקתי מעמד חמש דקות שלמות והינה אני שוב כאן.
השיעמום? העודף זמן פנוי?
 או פשוט הרצון לכתוב משהו שיהיה טיפה יותר אופטימי?

קיבלתי פטור ממילואים. זהו מספיק.
אני לא מבינה מה הרעיון לקחת מישהי שלא נגע בתחמושת מזה שנים ולדחוף אותה למחסן תחמושת מהתחילה. מה הם ציפו שאני אזכור? ראיתי את הדברים האלו בצורה חולפת לחלוטין בקורס של חודש לפני שנים. אבל לא, הם מושיבים אותי להחזיר ניצרות לרימונים. למיין פצצות ועוד. הם באמת מצפים שאני אזכור משהו מהימים שלמדתי על זה?
אז אני זוכרת, זה לא באמת קשור, נכון :-)?

בכל מקרה, שמחה שנפטרתי מזה.  הבסיס שרצו שאני אגיעה אליו ממוקם אי שם בצפון. 
בבוקר עוד הייתי מגיעה עד לשם. לוקחת אוטו והכול. אבל איך אני אמורה לחזור? אני לא רואה בחושך למרחק מטר. רק לנהוג חסר לי 🙂

זהו, מסר אופטימי יותר, לא?

חוזרת לעבוד.