חיים, עבודה ורצון ליצור
ניקי כבר כמה ימים חוזרת עם אוזניים מלאות קרציות.
בכל מקרה אני חושבת שאלו קרציות, אותו מבנה טיפתי,
אבל הקרציות האלו קטנות נורא, בגודל ראש סיכה,
בהירות יותר ויש מהן המון.
קרציות? לא קרציות?
אלוהים יודע.
מקווה שהן רק לא יחליטו לעבור גם אלינו, ניקי נוטה לישון לנו בארון הבגדים
ולפעמים גם במיטה.
מישהו אולי מכיר מה זה יכול להיות?
האם זה מסוכן?
ומה כדאי לעשות כנגד זה?
זאתי בינתיים מפורעשת להפליא, גם אחרי הקפסולה,
אבל לפחות נטולת קרציות.
נאומים – בסדר
הצגות של תלמידי תיכון – בסדר
מוסיקה מדכא ושירה מזייפת – בסדר
החלק היחיד שלא הופך פחות נסבל משנה לשנה זו ההקראה הבילתי נגמרת של השמות בסוף.
כן זה חשוב, כן זה משמעותי, אבל איך שהוא, השלוש רבע שעה שיושבים בחוסר תנועה ומקשיבים להקראה המונוטונית
מוציאה כל טיפה של רגש והזדהות מהתהליך
אולי הגיע הזמן להפסיק ללכת
אבל לא נראה לי שההורים יקבלו את זה בהבנה
יומיים אחרי הכנס ואני עדיין לא מצליחה להשלים שעות שינה, אז סביר שהפוסט יצא מבולבל לפרקים.
בשתי מילים, היה כיף.
שנים כבר לא באתי לכנס מהתחלה עד הסוף.
סדנת שחרור רעיונות – כיף אך קצר מדי. בעיקר היו שיחות על הקטעים שהובאו לדוגמא אבל חבל שהרעיונות לא פותחו מספיק, שעתיים זה מספיק לסדנה שמעבירה חומר אבל קצת פחות כאשר רוצים שכולם ישתתפו. עדיין, היה ממש כיף. יעל ורותם זה תענוג של שילוב בסדנה.
סוף העולם עם קרן – הרצאת המשך מאיקון 🙂 לא היה קשת וחבל. חוץ מזה, הרצאת התוכן היחידה שנכנסתי אליה הכנס. מצחיק, אינפורמטיבי וכיף.
פגוש את הועד – איך שהו הצלחתי לפספס את כל הדרמה שקדמה לזה ברשת. מטופש, מצחיק ומרגיז במקביל. תוצאה עיקרית מבחינתי היא שהלכתי ועשיתי מחדש חברות לאגודה אחרי ששנתיים או שלוש ששמרתי מזה מרחק.
הפנל כותבים – אני נלחצת מול קהל ונראה לי שדיברתי מעט שטויות, אבל סה"כ היה ממש כיף.
פילקים – יו. למה לא באתי לזה בשנים האחרונות? הצלחתי למצוא לי פינה בין כמה זייפנים לתפארת אז יכלתי לשיר בלי להביש. כיף ומעט מפתיע שלא איבדתי את הקול בתהליך.
מסקנות שוליות מיום ראשון: ארומה מוכרת לחם גם בפסח. לאכול זה חשוב. אור צריך לישון יותר. אני לא זוכרת שמות של חצי מהאנשים שאני מכירה. ספרים זה כבד.
יום שני:
"בחדר ישב האדם האחרון…" – הרצאה על מספרי סיפורים הפתיעה אותי לטובה. יותר מאשר רק לטובה, למען האמת. היה לי עד אותו יום מפגש שטחי לחלוטין עם מספרי סיפורים, בעיקר בארוצים נידחים בטלויזיה, כאשר יש חבורת זקנים שיושבת וממלמלת משהו לעצמה. אני לא זוכרת איך קראו למרצה, אבל אשמח מאוד אם היא תהיה בעוד כנסים, ולו כדי לספר סיפורים ולא להרצות. שוכחים איפה נמצאים ברגע שהיא מתחילה לדבר.
המון שעות חופשיות. נודלס טו- גו וגלדריה מדהימה בשם וניליה או משהו 20 דקות הליכה במורד הרחוב (טעמי קליפת אלון, צ'אי הודי, תה ירוק, וזה עוד לא הטעמים היותר בולטים שם).
פנל עורכים – אחת החוויות העצובות של הכנס. עורכים זה טוב. לדעת על סמך מה הם דוחים, זה טוב, רק חבל שכבר שלרובם אין מאיפה לדחות יותר. חצי מריר, חצי מטופש. אבל זה בטח לפוסט אחר.
המחזמר – אני אתחיל מהחסרונות, לא היה מספיק כרטיסים וזה היה ארוך מדי. חוץ מזה, זה היה אחת ההפקות המרשימות שראיתי. שירים מצויינים, ריקודים, בדיחות, משחק, פשוט תענוג. עשה לי חשק לכתוב. מקווה לראות DVD בכנס הבא. (ורונן בא 🙂 )
3 בבוקר, סוף סוף בבית.
מסקנות קצרות מיום שני – גבעתיים לא כל כך קרוב לתל אביב. ספרים זה עדיין כבד. דוכן יד שניה צריך פרסום אגרסיבי יותר לקראת כנס אחרת הוא קטן מדי ולא מוכר מספיק כדי לכסות על העמלה (וגם צריך לסחוב את הספרים חזרה, כבר אמרתי שזה כבד?). לוסי והדס הן אותו הבן אדם. אני לא זוכרת שמות גם של החצי השני של האנשים שאני מכירה. קרקרים זה לא אוכל.
הנזק מהדוכן של יואב:
בני החורין הקטנים
כובע מלא שמיים
מבחר הסיפורת הבדיונית
הרואים למרחק, טרילוגיה ראשונה
כל השישה דרך המבצע של 3 במאה
ככלות העשב (אחי איבד את העותק שלי), הרואים למרחק טרילוגיה שלישית, ספר שני ושלישי, כל אחד ב 25 ש"ח
כולם במצב כמו חדש, ללא שום סימון על הכריכה.
נזק מדוכן כלשהו:
הנידחים, סדרה לבנה, שלם לחלוטין – 30 שקל. (מאוחר יותר ידיד שלי ניסה לקנות עותק גם לעצמו, המוכר רצה 60, הידיד אמר שאני קניתי בשלושים, המוכר הסתכל שוב על הספר שהידיד רצה לקנות ושינה את המחיר ל 95. תזמון זה חשוב)
נזק מהדוכן של כתר למטה:
חמודי תעשה לי אוירון, הצב של אורן, ברלה ברלה צא החוצה – לחברה שלי (20 לספר)
הנסיכה הקסומה – כי העותק שלי שייך לגיסתי והגיע הזמן להחזיר (30 ש"ח)
היה כנס מצויין. מתי הבא?
***
תנודות מצב רוח, שונאת את זה.
***
קיבלתי היום ביקורת מידיד שלי על סט של נובלטות שלי שמתאגדות על אותה דמות.
ביקשתי שהוא יקרא כדי שאני אוכל להיעזר בו בהתיעצות בכתיבת סיפור שאני עובדת עליו עכשיו,
בדיאבד אני חושבת שגם רציתי שיהיה עוד מישהו שיקרא את הסיפורים האלו.
זו אחת הדמויות האהובות עלי, וכאשר עברתי על הסיפורים מחדש לפני ששלחתי לו
נזכרתי מחדש כמה אני מרוצה מהם.
הם לא באמת מד"ב
הם יותר רבע פנזטיה/סיפור לוחמים שכזה.
הראשון שבהם נכתבת לפני כשש שנים, האחרון לפני שנתיים שלוש.
הסגנון שלי משתנה במהלכם,
הרמת כתיבה הולכת ומשתפרת .
זה כיף גם לראות את השינוי
וגם לראות שגם לפני שש שנים היו לי רעיונות שאני עדיין מרוצה מהם.
הם צריכים שכתוב, צריכים עריכה, הנובלטה הראשונה צריכה כתיבה מחדש
ועוד כמה אלפי מילה, אבל עדיין.
אם הסיפור שאני עובדת עליו עכשיו ושעוסק באותה דמות, יתקדם כמו שצריך
אני צריכה לפנות נאנו אחד ולהפוך את הסיפורים האלו לספר.
ולו כדי למצות את הדחף הגרפומני שלי לחלוק את הדמות עם עוד אנשים.
אז עדיין לא כימיה.
התקשרו אלי מחר והציעו לי תלמיד בכיתה ד' שצריך עזרה בחשבון ובהנדסה.
כיף, נחמד, חומר כל כך קליל שגובל בבדיחה(לכתוב במילים מספירים בני שש ספרות, מתברר שלומדים את זה רק בכתה ד, ושטויות דומות)')
הבעיה היחידה שזה בטבעון.
מצד אחד, יותר משלוש וחצי שעות בתחבורה ציבורית כדי להעביר שעה וחצי של שיעור
מצד שני, הם משלמים נסיעות ואין לי שום דבר יותר טוב לעשות.
אז נסעתי.
כמה מסקנות
א. לילד בן עשר אין יכול ריכוז של שעה וחצי
ב. אוטבוס עדיין עושה לי בחילת נסיעה
מחר עוד מפגש.
אני אנסה לרמוז לאמו של הילד
שביסודי עדיף לעשות שיעור פרטי כל כמה שבועות ולא מרטון לפני מבחן,
הילד פשוט לא עומד בזה.