הקיאו עלי היום פעמיים. תלשו לי שיער.
שרטו אותי. ניסו לעקור לי עין, ואז את השנייה. בדקו אם ניתן להוריד לי את האף.
בכו בלי הפסקה. לא רצו לאכול. רצו לאכול.
שלשלו. רצו ידיים. רצו מיטה. לא, ידיים. לא, מיטה.
בכו עוד קצת. לא נתנו לי לישון. לא נתנו לי לאכול. לא נתנו לי לשבת רגע אחת במשך כל היום.
אכלו. התרחצו. נרדמו.
ילד שלי מתוק.
***
אני כל הזמן עייפה ואני לא מצליחה לעלות חזרה במשקל.
אמא אומרת שגם אצלה זה היה ככה אחרי לידה.
ידידה אומרת שזה מסת שריר שהלכה כי אני לא עושה התעמלות (מתברר שסחיבת ילד על הידיים לא נחשב)
בינתיים, ירדתי למשקל שלי לפני צבא.
היה יכול להיות משעשע ונחמד אם לא היו עכשיו כל כך הרבה עצמות בולטות ואם לא הייתי כל כך עייפה כל הזמן.
הנה, עוד סיבה לעזוב את תרו ולמצוא עבודה במקום אחר.
אני לא מצליחה לאכול כמו שצריך בחדר האוכל שם.(וזה אחרי שהייתי בטוחה שאני יכולה לאכול בכול מקום) משהו בריח (ובמראה האוכל השומני והשרוף) פשוט הורס לי את התיאבון.
נ.ב
רונן מכין לי עכשיו ארוחת ערב. כיף.
חסה ורוקט מהגינה.
פסטו תוצרת בית מהבזיליקום שגידלנו.
שבוע הבא כנראה כבר יהיו גם מלפפונים (אוקי, מלפפון, אבל שלנו)
וגזרים (נו יותר לכיוון חודש הבא).
גינת ירק זה כיף.
