פוסט מבולבל שעיקרו המוני תמונות אורן 🙂

אני קצת חולה, וקצת חסרת שעות שינה על תסלחו לי על החוסר קוהורנציה.

***

לטיול יצאנו…

בשבת האחרון ביקרנו אצל ההורים של בעלי בקיבוץ שמיר.

אורן בחן מחדש את עניין העגלול.

אחרי בחינה מסויימת הוא ניסה להדגם לנו למה העגלול הזה לא תקני ולמה אסור לרתך פסים מקבילים על סורגים:

אחרי קצת שכנוע הוא הסכים לא לנסות לברוח יותר, השלים עם גורלו והתחיל לבדוק את השטח.

מה זה שם?

 

ושם?

 

המממ… מעניין.

 

אמא, לא צילמת אותי עדיין מהזווית הזו!

 

והנה הסבתא חוטפת את הילד וחוסכת לכם עוד צילומי עגלול 🙂

 

לאן עכשיו? קיבוץ לא? קדימה למשק ילדים!

אורן פוגש סוס:

אורן נבהל ונצמד לאמא, תוך כדי שהוא מתלהב ומאוד מאוד רוצה סוס.. פשוט לא מולו.

אמא: אורן, מה אוכל סוס?

נכון, קש!

אורן נעלב שהחלה הולכת לסוס ולא אליו:

***

ואתמול, אמא! רשת!

לפתוח:

לסגור:

 

לפתוח:

 

וכך במשך חצי שעה עם הפסקה קטנה לאצבע שנלכדה בין החלון לרשת, דמעות, צעקות ואז שוב: לפתוח, לסגור, לפתוח ואז:

אמא! תראי!

לא, לא אותי! מאחוריך!

שקיעה מדהימה מעל הגוש (שגב):

ותוך דקות ספורות כבר היה חשוך.

אבל זוכרים את הרשת מקודם?

היא נשארה במצב פתוח ולפתע היה לנו חתולה(ניקי) מאושרת, מקפצצת ברחבי הבית ורודפת אחרי עש מגודל.

וילד, מאושר ומקפצץ שרודף אחרי החתולה.

אחרי כמה דקות של התרצצויות, העש והפרפר שכבו לנוח אבל לילד עדיין נשאר מלא מרץ.

אמא! תראי מה מצאתי!

רוצה?

ניקי: ?

אורן: !

ניקי: יאמי.

אורן: [תוך כדי לעיסה] יאם יאם.

וכך זה נמשך, כאשר כל פעם כשניקי מגלה עניין בפרפר, אורן מנצל את ההזדמנות כדי לנסות ולחבק אותה, וכל פעם שהוא מנסה זאת, היא בורחת לפינה אחרת, והוא מרים את הפרפר ורודף אחריה.

וכל מה שיש לי לומר לסיכום הוא:

בוא אלי פרפר נחמד,
שב אצלי על כף היד.
שב תנוח, אל תירא –
ותעוף בחזרה.

או אולי

פרפרים מכל מיני צבעים
ירדו אלי ביום אביב נעים
הביאו לי במתנה
בריכות שדה וקצת אבקה
וגם דרישת שלום חמה
מקרן שמש מתוקה

אז בוא אלי פרפר נחמד
שב אצלי על כף היד
שב תנוח אל תפחד

אני רוצה לדבר מעט על שני ספרים שקראתי לאחרונה.

שניהם כתובים בפרקים קצרים מאוד של עמוד עד שניים.

שניהם מציגים את הגיגיה של דמות על החיים ובכלל.

שניהם מלאים בהתבוננות על העולם והאנשים שבו.

שניהם כתובים היטב.

בשניהם יש אהבה ובדידות.

שניהם יכלו להיות מצוינים אבל בזמן שאחד מהם באמת כזה השני משאיר טעם טפל ועבש.

***

הספר הראשון הוא

אלגנטיות של קיפוד

מאת: מוריאל ברברי

תקציר הספר, אתר טקסט:

אלגנטיות של קיפוד מגולל את סיפורן של שתי דמויות: רנה, שוערת בבניין יוקרתי בפריז המעידה על עצמה שהיא אלמנה מכוערת, נמוכה ושמנמנה, עם יבלות ברגליים והבל פה של ממותה. היא בזה לכל דיירי הבניין הרואים עצמם נעלים וחכמים ממנה, ומסתירה מהם את הידע העצום שלה, פרי של לימוד עצמי.

דיירת נוספת בבניין היא פאלומה, נערה בת 12 בוגרת לגילה, המתכננת להתאבד ביום הולדתה ה-13, ומנהלת שני יומנים בהם היא מביעה את דעותיה על עולם המבוגרים ועל הסובב אותה. דייר יפני חדש שמגיע לבניין נקשר לשתי הדמויות ומשפיע עליהן- כל אחת בהקשר חייה.

 

היה לספר הזה את כל הנתונים כדי להיות טוב.

הוא כתוב מצוין. יש בו דמויות מעניינות,

אבל יש לו שתי מגרעות שלא ניתן לסלוח עליהן.

הוא ארוך מדי. התפלספויות ופילוסופיה בגרוש עובדות רק אם הן באות במידה וכאן יש מאות עמודים שבהם יש הגיגים אבל אין עלילה.

גם על זה ניתן היה לסלוח אם ההתפלספויות היו מעט יותר "ידידותיות לקורא" אבל חלק נכבד מהן הוא פילוסופיה וספרות שלא רק לא מוכרות לרוב הקוראים (כולל אותי) אלה גם לא מעניינות אותם. הספר מתחיל כספר מהחיים אבל מהר מאוד מתחיל להיות ספר על התרבות הספרותית והפילוסופית של… את האמת אין לי מושג של מי.

בעיה נוספת, ולפי דעתי החמורה ביותר של הספר היא הסוף שלו.

בכמה עשרות עמודים אחרונים סוף סוף מופיע לספר עלילה. סוף סוף מתפתחים קשרים בין דמויות ומשהו מתחיל להתרחש.

וזה השלב שלסופרת נמאס. או שהיא התעייפה, או שהיא החליטה לעשות תרגיל ספרותי זול, או שהיא ברחה מהמקום שהספר שלה התחיל להתקדם (מפילוסופיה מנוכרת למעט חום אנושי), אז היא סיימה אותו. בחדות ובאלימות ובצורה מיותרת לחלוטין.

קראתי, וקראתי וקראתי ואז הגעתי לעמוד וחצי האחרונים. סיימתי אותם, דחפתי את הספר הצידה וזהו. תחושה עיקרית ממנו.

"איזה בזבוז זמן".

***

הספר השני שאני רוצה לבר עליו הוא

אבא ארך רגליים

מאת: ג'יין וובסטר

תקציר הספר (לפי אתר סמניה)

אבא ארך רגליים הוא אחד הספרים הקלאסיים האהובים ביותר של כל הזמנים. זהו סיפורה של ג'ודי, נערה יתומה שילדותה עוברת עליה בבית יתומים, ונדבן מסתורי שולח אותה לקולג' בשני תנאים: שהיא תכתוב לו מכתבים, ושזהותו לא תתגלה. המכתבים הנפלאים של הנערה המגלה את העולם לראשונה בגיל 18 – הם ליבו של הספר המקסים הזה, הם מגלים נערה נבונה, מלאת הומור ואהבה לחיים. והם חושפים את לבטיה, שמחותיה, עצבונותיה ואהבותיה של נערה מתבגרת, שאי-אפשר שלא לאהוב אותה. לספר סוף מפתיע ורומנטי שאסור לגלות אותו

 

התפלספויות – יש

כתיבה מצויינת – יש

חוש טעם ומידה?

יש פי שניים.

אבא ארך רגליים משאיר תחושה של חמימות ותמימות. הוא משאיר חיוך ורצון לחבק את הספר.

 

נכון שהספר הזה לא נכנס למעמקי הפילוסופיה, הטבע האנושי ואומללות האדם, אבל הוא עושה את אותו הדבר שמנסה לעשות אלגנטיות של קיפוד.

רק שהוא עושה זאת עם… איך לנסח זאת? עם אלגנטיות.

***

אז נכון שהשוותי כאן בין ספר מבוגרים "כבד" לבין ספר נוער "קליל"

אבל הנושא שבו עוסק הספר אינו יכול לשמש הצדקה להתעללות בקורא, להתפלספות גרידה ולתפיחה עצמית על הכתף שרואים לכל אורך "אלגנטיות של קיפוד".

הקיפוד כתוב מצוין והוא היה יכול להיות נהדר, אבל הוא לא.

הוא שווה קריאה, במיוחד אם אתם כותבים בעצמכם, כי באמת שיש בו כמה פרקים נהדרים.

אבל כמה פרקים לא מצדיקים ספר שלם,

ואם אני אצטרך לקרוא מי מהם שוב,

זה לא יהיה הקיפוד.

את בוקר יום רביעי העברנו במיון.

שש בבוקר, אני מסיימת להתארגן לצאת לעבודה. הילד יושב על המיטה שלנו ושר לעצמו.

אני שמה לב שהוא יושב ממש ליד הקצה, אבל הוא יושב ממש יפה, והוא גם כבר יודע לרדת מהמיטה בעצמו, אז אני ממשיכה להתארגן, ואז אני מסתכל לעברו שוב והוא עושה תנועה לא טובה, מחליק מקצה המיטה. מתהפך לאחור ונוחת על הראש.

אני חושבת שזה היה אחד הרגעים המפחידים בחיים שלי.

אני לא מצליחה להוציא את המראה של זה מהעיניים. הוא נופל. נוחת, הגוף שלו נשמט הצידה.

המחשבה הראשונה שלי הייתה שהוא שבר את הצוואר. נפילה כזאת, ככה…

ואז הוא צרח ולקחתי אותו על הידיים והוא היה בסדר. הגיב, והניעה את הידיים והרגליים ובכה. בכה כי כאב לו וכי הוא נבהל.

לקחתי אותו לסיבוב סביב הבית. הוא בכה עוד קצת ואז נרגע. על המצח שלו התחיל לאט לאט לתפוח בונגלו קטן. מעל העין שלו נראה שפשוף אדום וכועס. התקשרתי לשירות אחיות של מכבי והם אמרו לי שאם הילד מקבל מכה לראש והוא מתחת לגיל שנתיים אז צריך להגיע למיון.

ארזנו אותו ונסענו.

אורן קצת מקטר אבל ברגע שמתחילים לנסוע הוא מתכרבל לו בכיסא ומנסה להירדם. ואסור. האחות אמרה לא לתת לו לישון עד שנגיע למיון.

ואני מעירה אותו והוא בוכה ומנסה להירדם שוב, ואני שוב מעירה אותו. ושרה אליו. מושכת באוזן, ברגל. מדגדגת, מראה לו צעצועים. והוא ממש ממש רוצה לישון. העיניים נעצמות לו והוא מנסה לחייך, ונרדם שוב.

הגענו למיון. בדקו אותו. אמרו לנו שעוד לא ראו ילד שלא נפל מהמיטה של ההורים ושלחו אותנו חזרה הביתה.

הבונגלו עכשיו ירקרק מעט וכמעט ונעלם.

אורן שמח ומתוק,

ורק התמונה של הנפילה חולפת לי שוב ושוב מול העיניים והמחשבה ותחושת האשמה, שזה בגללי. שאני לא שמרת עליו מספיק. שראיתי שהוא יושב שם. חשבתי שזה עלול לקרות ולא עשיתי כלום.

***

אורן שלי, אני אוהבת אותך. מצטערת שלא הייתי זהירה מספיק.

מבטיחה לשמור עליך יותר להבא.

אמא

***

אמא: "אורן, תעשה פרצוף מסכן"

אורן:

***

וכדי לאזן קצת,

אורן התחיל לשחק בדופלו. הוא מוציא חלק. בוחן אותו, מנסה לשים אותו על חלק אחר. בוחן את מה שמתקבל. מפרק את שני החלקים. מירר עליהם טוב טוב ומנסה שוב.

בינתים כמעט כל החלקים כוסו בשכבה אחידה של רוק והקטן ממשיך לעבוד על זה.

הוא גדל מהכובע שלו ומכיוון שלא היה לי עדיין זמן לקנות לו חדש מדדתי לו את הכובע שלי.

את האמת, הוא היה דיי מרוצה.

שימו לב שהוא שולח יד לעבר הספר…

שימו לב שלספר לפתע חסר חלק.

מצאתי את הנייר (כנף של דבורה או משהו) מסתובב בסלון ולא הבנתי מאיפה זה הגיע עד שהעברתי את הצילומים למחשב 🙂

אורן עדיין מרוצה מהכובע…

זהו, מיצינו. אמא, באמת, כובע בבית?

וזאת "זאתי" החתולה, שעקבה אחרי כל הצילומים מהצד וברגע שהכובע ירד מאורן הלכה לנסות אותו גם כן.