כמה מילים:

הבלוג התחיל כבלוג קישורים ולאט לאט התחלתי להוסיף גם פוסטים על עצמי, המשפחה והחיים.

כרגע הוא בלוג מעורב שמכיל גם קישורים, גם מחשבות וגם קצת מהכל.

התלבטתי אם לפתוח בלוג נפרד לכתיבה, אבל טוב לי עם הבלוג הזה ואני מעדיפה לשמור את כל הדברים שחשובים לי במקום אחד.

כך או כך, סביר שלא יהיו הרבה פוסטים על כתיבה, מאז שאורן נולד אני כמעט ולא כותבת.

אשמח לשמוע את התגובות והמחשבות שלכם על הקטעם הכתובים.

אין דבר שמעורר חזק יותר חשק לכתוב מתגובה למשהו שנכתב 🙂

***

הקטע הבא מציג שתי דמויות שאני מאוד אוהבת. סאן ומידורי.

הסיפור ממוקם בעולם שבו החיים נקבעם לא פעם לפי חודו של להב ולפי מוכנות של אנשים להילחם על מה שחשוב להם.

הקטע מתרחש כמה שנים לפני הסיפור המרכזי (שחלק לא קטן ממנו כתוב, אבל זקוק לשכתוב מסיבי)

חשבו לי מאוד לדעת האם מהקטע ברור מי הוא מידורי ומה היחסים בינו ובין סאן.

אשמח לכל תגובה, אבל אין לי בעיה גם אם הקטעים פשוט יאוכסנו כאן בבלוג,

לפחות אני אדע שהם לא הולכים לאיבוד במעמקי המחשב |4U|

נ.ב

סקיפי, לך אין פטור מלהגיב

***

סופים והתחלות / יעל מיכאלי

סאן הביטה על הבקתה מולה. קירות נצרים רופפים וגג נוטף.

זה לא היה חשוב. יצא לה לישון בתנאים גרועים בהרבה. למען האמת, היא אפילו לא ממש זכרה איפה היא ישנה בחודש האחרון.

"איתי", לחש מידורי.

סאן התעלמה ממנו. זקני הכפר לא ידע עליו כאשר הסכימו שהיא תישאר, וכך היא גם רצתה שזה ישאר.

"תודה", אמרה.

ראש הכפר הביט בה, כמנסה לראות אם היא מלגלגת וסאן מיהרה להוסיף. "זה קורת גג. כל קורת גג עדיפה מכלום".

"זה היה של הרופא הקודם שלנו", אמר. "חשבנו שזה יתאים גם לך".

"תודה", אמרה שוב.

"ותצטרכי להיפטר מהדבר הזה",  מבטו היה על חרב שלמותנה. "אני מבין שזה היה של הגבר שלך, אבל אנחנו לא מסכימים שתסתובבי עם זה בכפר".

"אני מבינה", ענתה בשקט.

"של הגבר שלך?" קולו של מידורי היה משועשע.

זה מה שאתה, לא? חשבה, אבל היא לא אמרה זאת בקול.

ראש הכפר עדיין חיכה למשהו ומצטמררת היא קדה לעברו. שפתיו התהדקו לקו דק אבל הוא הניע את ראשו לאות קבלה, הסתובב והלך משם. היא הביטה בעקבותיו. היא לא ידעה מה לחוש לגבי זה. זה היה דבר כל כך קטן, כל כך זניח לצד כל מה שהיא איבדה, אבל איך שהוא, בכל זאת-

"אז תישני איתי גם הלילה?" שאל מידורי.

היא התנערה, נפנתה, ונכנסה אל תוך הבקתה.

מידורי הדף אותה מעט הצידה והביט סביב גם כן.

"כבר עדיף אם נישן בחוץ", אמר לבסוף.

סאן הנידה את ראשה מצד לצד. הרצפה היתה פעם לוחות עץ משויפים אבל בשנים שהבקתה עמדה נטושה, הלוחות הרקיבו והתכסו בטחב. שרידי רהיטים שלא מצאו דורש שקעו והרקיבו במקומות בהם עמדו. היא רחרחה את האוויר ואז נשפה. זה לא משנה. היא הדפה עם רגלה שבר קערה מדרכה ופנתה אל הקיר הנגדי.

היא הניעה את כתפה ותפסה את התיק כאשר החליק מטה. מתוך נדן נסתר ברצועות התיק היא שלפה שני סכיני התלה זעירים.

"מה את עושה?" שאל מידורי.

היא לא ענתה. היא הגיע אל הקיר הנגדי ונעצה את הלהבים אל תוך העץ.

"סאן, שאלתי מה-"

היא הסירה את החרב ממותנה וקיבעה אותה על הקיר בין שני הסכינים.  שניה ידה עוד אחזה בנדן המשופשף ואז היא הרפתה ונסוגה לאחור.

זו הייתה הפעם ראשונה מאז שזה קרה שהחרב לא נגע בגופה.

"את לא רצינית. קחי אותה חזרה!"

ידיה רעדו אבל היא נסוגה עוד צעד לאחור.

"סאן. אל תוותרי. לא על זה".

ידיה עדיין רעדו והיא חיבקה את עצמה. "למה שהיא תחסר לי?" שאלה. "היא שלך".

"סאן-" הוא הרים את קולו, אבל עצר. חיכה רגע, והמשיך בקול שקט יותר. "אני כאן פחות מחודש. היא שלך. תמיד הייתה שלך".

"לא".

הכעס שלו היה כמו גחלים חמים כנגד גופה, אבל קולו עדיין היה מדוד.

"את לא יכולה לשנות את מה שאת".

"הם מתים בגלל שהייתי מה שאני!" עכשיו היא הייתה זאת שצעקה. כאשר הוא בא לראשונה הוא הבטיח לעזור. מה שהוא עשה עכשיו לא עזר. לא עזר כלל. היא נשכה את שפתה, לא נותנת לזכרונות לעלות.

"אני מצטער", אמר, אבל היא עדיין הרגישה את הכעס שלו. שיהיה, שיכעס. הימים היו שלה, זה לא היה עניינו מה היא בחרה לעשות עם מה שנשאר מהחיים שלה.

הוא עוד ניסה לדבר, לשכנע, אבל היא סרבה להקשיב. היא ניקתה וקרצפה את הרצפה וכאשר ראתה שזה לא מועיל, עקרה את קרשי הרצפה וגררה אותם החוצה. בכפר היו כלי עבודה, אבל היא לא רצתה לראות עכשיו איש. היא עבדה עם ידיים חשופות. עוקרת, מושכת. למרות שעוד הייתה חלשה מהמחלה עדיין היה לה מספיק כוח בידיים כדי לעשות את מה שנחוץ.

סאן עצרה רק כאשר השיעול חזר. היא סילקה את רוב הקרשים והאדמה מתחתם הייתה מספיק מהודקת כדי לשמש מצע שינה סביר. היו עוד שברי רצפה ליד אחת הפינות, אבל היא ידעה שאם תמשיך לעבוד השיעול יחמיר כל כך שהיא תתקשה לנשום. היא תהתה אם הם הבינו זאת, אם הם הבינו כמה החום מסוכן, כמה הגוף שלהם באמת נחלש או שהם פשוט המשיכו קדימה, המשיכו לעבוד, המשיכו לנסות לעזור עד שבעצמם נזקקו לעזרה. נזקקו לרופאה שלא הייתה שם ברגע האמת.

"שקיעה", אמר מידורי.

"מה?" היא שפשפה את פניה.

"תראי".

דרך דלת הבקתה זרם פנימה אור בוער, כמו השתקפות להבה אדירה. היא ניגבה את ידיה על בד מכנסה ויצאה החוצה.

השקיעה הייתה קרע מדמם מעל פסגות ההרים. נגד רצונה היא חייכה. זה הלם היטב את מחשבותיה.

היא הדפה פיסת קרש מדרכה והתישבה מול מפתן הדלת, יורדת על ברכיה.

השקיעה הייתה מרהיבה. האור התנפץ על הפסגות המשוננות ובער מתוך גושי עננים כהים. השמש הלכה ושקעה, האור הלך ודעך ואז טפח אחר טפח נעלם מאחורי ההרים.

"סאן", לחש. מגעו היה מחוספס אבל הוא נע בעדינות כנגדה. הוא תמיד היה עדין. אפילו כאשר כעס. היא ידעה למה הוא מחכה. הוא ציפה שתתנגד. כמו שהתנגדה בכל לילה עד עכשיו, אבל החרב לא נגעה יותר בגופה, והזיכרונות היו יותר ממה שרצתה לשאת.

"זה יחסר לך", לחש. "את תרצי את זה חזרה. את-"

לא היה לה אכפת.

היא הרפתה ונתנה לחושך למשוך אותה פנימה. היא חשה את ההפתעה שלו והספיקה להרגיש את גופה נעמד בכוחות עצמו כאשר מידורי קם לרגליו, אבל אז אפלת הלילה המבורכת בלעה אותה לתוכה. לוקחת איתה את הזכרונות והאשמה.