חיים, עבודה ורצון ליצור
ן, לא יאמן, אני שוב חולה.
התפתח תוך חצי יום. התחיל מקושי קל בבליעה שלשום ונגמר ברעד בלתי נשלט וכמעט התעלפות באותו הערב.
כואב. כואב מאוד.
אחלתי חצי קופסת שמנת וטיפונת קוטג'י ביומיים האחרונים.
הרופא אמרה לשתות הרבה, אז אני שותה ובוכה לי בשקט.
בלילה התעוררתי כל פעם שהייתי צריכה לבלוע רוק.
כל פעם שאני קמה, הראש מגיב בכאבים חדים והכל קצת מחשיך.
שוכבת, מנסה לשתות, לוקחת אנטיביוטיקה ומחכה שיעבור.
נמאס.
רוצה להיות בריאה.
תיאור תפקיד: הכשרה של מעל שנה עם מבחני הכשרה לתפקיד עם המון אחריות.
היקף משרה: 3/4, עם עבודה בימי שישי
משכורת: מתחת ל 3000 שקלים.
אז, מצד אחד, אני רוצה לעבוד משרה חלקית כדי שיהיה לי יותר זמן לילד.
מצד שני, 20 שקל לשעה?
הם מחפשים מישהו עם תואר שני לתפקיד… ב 20 שקל לשעה.
מה לעזעזל קורה במשרות הציבוריות?
***
והחלק העצוב הוא שאם זה לא היה מעל שעה נסיעה לכל כיוון, ואם זה לא היה עבודה בימי שישי, אולי הייתי אפילו שמחה לעבוד שם.
למרות שזה עבודת טכנאי שאין בה לאיפה להתפתח אלא אם בורחים לתפקיד אחר אחרי כמה שנים (וזו מעבדה שמחפשת מישהו שישאר לטווח רחוק).
לא יודעת, משהו מאוד מוזר בכל העסק.
איך אפשר לסמוך על תואצות מעבדה אם זה התנאים בהם עובדים הטכנאים?
ואיך אפשר גם לעבוד במשרה סבירה (ואני לא מדברת על חמש ספרות, אני מדברת על כמה גרושים מעל מ 20 לשעה ) וגם לראות ילד?
זהו, מפסיקה להתפלסף והולכת לשלוח עוד קורות חיים.
רדיו.
"פרסומות"
תשדיר על סכנה בכבישים.
תשדיר על "ישראל מתייבשת"
ואז, זה מגיע:
>כשהילדים שלי מחוץ לבית אני כל הזמן דואגת
רק כשהם בבית אני רגועה. כי הבית זה מקום בטוח.
רעידת אדמה בישראל… >
ואני, רגע.
סליחה גברת, אבל את מפגרת?
בית זה מקום בטוח?
רוב התאונות קורות בבית.
הילד יכול להתחשמל. לטבוע באמבטיה. להפיל על עצמו טלוויזיה או רהיט אחר.
למחוץ אצבעות. ליפול במדרגות. ליפול מהחלון. להיכנס בזכוכית ולהיחתך. להפוך על עצמו סיר רותח.
וזה רק אחרי שתי שניות של מחשבה, או אחרי חמש דקות שלא שומרים עליו.
זה לא שרעידת אדמה זה לא מסוכן, אבל @$!#@ !
אז יקירתי, ושאר האנשים החכמים מאחורי תשדירי "ההפחדה" של הזמן האחרון (מתייבשים, מתים מרעב, מובטלים, ריבית, רעידות אדמה, חינוך קורס, סכנה בכבישים ומה לא) תעשו לכולנו טובה ותשתקו.
ולפוסט בבלוג אחר שמנסח את זה הרבה יותר טוב (גם אם מזווית פוליטית). (תודה ל kenny66 על הלינק)
לפעמים פשוט נמאס.
מספיק.
תלמדו קצת פרופורציה!
***
אתמול בזמן שאני עובדת במטבח, אורן ניגש לכיסא האוכל שלו, מטפס עליו, נעמד על המושב וצווח בשמחה. תוך כדי שאני עושה צעד כדי להוריד אותו הוא עושה עוד קפיצה, מועד על הידית של הכיסא, מתהפך ועף למטה. מול העניים כבר ראיתי את כל הסיוט ההוא חוזר על עצמו, רק מגובה כפול כמעט.
הוא נפל, היד שלו חלפה מולי ואיך שהוא תפסתי בה והורדתי אותו על הרגליים במקום על הראש.
אורן צועק כי נבהל וכי אני מוחצת לו את היד ואילו אני מחזיקה בחוזקה את היד שלו ולא יודעת אם לבכות או לכעוס.
אז תסלחו לי אם אני חסרת סובלנות לתשדיר המטומטם הזה.
היום בגן:
גננת: אורן, אבא בעבו-
אורן: דה!
מוכשר שלי 🙂
היום בבית:
אבא: אורן, קח את זה (פאזל עץ) ושים את זה שמה (שידה בקצה השני של החדר).
אורן לוקח, חוצה את החדר. מניח את הפאזל על השידה, מסתובב, מחייך מרוצה ומוחה לעצמו כפיים.
***
וקצת תמונות מהגן
ידעתם שאני מבשל?
ספרים זה חשוב, לא?
וקצת מוזיקה, גם זה חשוב:
וגם קצת אומנות, גם זה חשוב:
ולסיום, אולי אהבה ראשונה?
***
נ.ב
יש לי סינוסיטיס, או משהו שנשמע דומה.
אנטיביוטיקה לעשרה ימים.
מצד אחד, מרגישה הרבה יותר גרוע. מצד אחר, מרגישה מעט יותר טוב.
שילוב מוזר שכזה.
החלק הבאמת קשה הוא שאין לי כוח או חשק ליצור שום דבר.
יושבת בבית. כואב לי הראש, סחרחורת ושעמום. שילוב גרוע.
החלק הטוב, משלימה שעות קריאה.
הגיע לי סוני רידר חדש וחתיך. אקדיש לו פוסט נפרד בהזדמנות.
כבר שכחתי כמה אני נהנית לקרוא עם אחד, וכמה מהר אני קוראת אתו.
מאז שהוא הגיע, אני קוראת בממוצע 3 ספרים בשבוע.
נכון שיש לי עכשיו יותר זמן לקרוא, אבל לא מעט מהמהירות קריאה זה תודות לפורמט המכשיר. אני פשוט קוראת בו הרבה יותר מהר.
זהו, הולכת לקחת אקמול צינון וללכת לישון, בתקווה שמחר ארגיש הרבה יותר טוב ואתחיל לחזור לשגרה.
נ.ב 2
זהו. הגעתי לשלב שנמאס לי לשבת בבית. היה חודש נהדר, אבל מתחילה שוב לחפש עבודה בשיא המרץ.
הפעם, אנסה למצוא משהו מעט יותר קרוב לבית. אני יודעת שלא מעט נשים נוסעות שעה ומעלה לעבודה, אבל בשבילי זה היה סיוט בשנה האחרונה. גם השעתיים ביום שנשרפות על כלום וגם הסכנה היום יומית, הצורך לקום מאוד מאוד מוקדם, והעייפות, וההירדמות על ההגה. לא רוצה לחזור לזה, לא אם תהיה ברירה אחרת.
