ממשיכה את פרויקט מומינים חלק א`

והפעם, מאי הקטנה.

כך זה מתחיל:

רגע, נתקרב:

ונתחיל לצבוע:

ועוד קצת צבע:

וזהו, נגמר:

ולצד האמא מומין:

וזהו 🙂

***

חשבתי למלא את הקומקום בירוק עם נקודות לבנות אבל זה כבר היה נותן כתם צבע גדול מדי וזה דיי טירוף למלא שטח כל כך גדול עם חוט רקמה בריקמה רגילה. נראה לי בפעם הבאה, אם יהיה לי שטחים כאלו אני אנסה לצבוע עם צבעי בד/ אקריל לפני הריקמה.

ממשיכה לריקמה הבאה

ראיתי את דפי הריקמה הבאים ופשוט התאהבתי.

(הדפים לקוחים מתוך אחד מספרי הרקמה היפניים באתר הבא)

לא ראיתי את הסדרה המצויירת אבל גדלתי על הספר.

ישבתי לרקום ומול עיני עלו הזכרונות, הסיפורים והגעגועים לקרוא את הספר שוב.

הלכתי לחפש ברשת, ומתברר שהספר לא קיים בעברית. חלקים ממנו יצאו אי שם בשנות השישים והשמונים אבל הם כמעט ולא ניתנים להשגה ולא קיים ספר שמאגד את כל החלקים.

אז אני יושבת לי, ורוקמת, ומורידה לאורן את הסדרה המצויירת, ותוהה איך אני אחשוף אותו לחווית המומינים אם אין את הספר.

סדרה מצויירת זה נחמד, אבל זה לא מספיק (במיוחד כשאין טלויזיה בבית).

תוהה לעצמי האם כדאי לטפס לעליית הגג אצל ההורים ולחפש בין הארגזים הישנים את הארגז עם הספרי ילדים שלי ברוסית.

נראה לי שכן, אני דיי אהנה מקריאה חוזרת 🙂

יש לי חישוק של 5" וציור של 6" אז אני רוקמת בשלבים

והנה גם עשן:

ואין עשן בלי אש:

והסינר של מומין אמא:

והתוצאה הסופית:
בד – פשתן עבה מאוד
מיקום – על הקיר ליד שולחן האוכל
חישוק – 6"

ומקרוב:

אני ממש נהנית מהפשתן הזה. הטבעות קצת מתקשות למתוח אותו אבל הוא תענוג לריקמה. לא מקבל חורים, לא מתכווץ. כיף. צריכה להגיע לחנות ולקנות עוד קצת. קניתי לי רק 40 ס"מ לנסיון