אורן עם 40 חום. אקמולי כבר לא עוזר,
אבל הוא קיבל עכשיו נורופן, וחוץ מהעובדה שהוא עדיין חם, הוא זוחל וזורע נזק ברחבי הבית.
אני מאז הבוקר מפתחת כאב ראש אכזרי, שגם לא מגיב לאקמול.
נראה לי שנדבקתי, או שאולי סתם עייפה.

אני לא כותבת. הראש שלי צפוף מרוב דמויות ועלילות אבל אני לא מצליחה לגייס את הכוח והרצון לשבת ולכתוב.
אז אני crafting באופן כללי.
קצת גזירה, קצת תפירה (קניתי מכונה, אבל זה כבר סיפור נפרד), אפילו קצת סריגה.

בובה של סוסונית ים ופונפוני אורגנזה לתליה.
בובה גדולה, 2 A4

מגזרת סוסוני ים
שניהם בוצעו במסגרת החלפה שעשיתי בפורום יצירה.
בתמורה קיבלתי ארנב מרשרש עם פעמונים באוזניים בשביל אורן 🙂

וזה כבר עם המכונה.
מפית סרטים, קוביה ושרשרת בד בשביל אורן.
המפית היא להיט. הוא בילה דקות ארוכות בלמצוץ כל סרט בנפרד.
הקוביה היא להיט עם החתולות
השרשרת נזנחה באיזו פינה.

וסט זהה אבל בצבעים שונים בשביל אחיין שלנו.

מדבקה חדשה לחדר של אורן

ועם אחת הדוגמניות

וכדור אימיש חדש, נתקל באותה ההתעלמות כמו הקודם, אבל ממש כיף להחזיק אותם ברגע שהם גמורים.

חוטי טריקו!
ואחרי שלושה ימים:

אורן עזר.

ועם קצת סריגה. שטיחון לחדרו של ארון.

ועם עוד קצת סריגה. פוף לפינת הרביצה שאני מנסה להקים לו.

ממולא בפנימית טריקו (הידד! מכונת תפירה!) שבתורה ממולא במילוי של פוף שהחתולות עשו לו לינצ'

המדבקה לקיר והפוף היו עבודה משותפת שלי ושל רונן.
המדבקה הייתה סיוט להדבקה והסובלנות הבלתי נידלת של רונן הצילה את כל הפרויקט.
ובעניין הפוף, אם רונן לא היה בא לעזור לי עם התהליך, הגינה שלנו הייתה עכשיו לבנה מפתיתי קלקר.
תודה מתוק!

זהו בינתיים 🙂

***

אורן
אורן בן תשע חודשים.
משקל: 8 קילו בדיוק
גובה: 73 ס"מ
מילים נאמרות: אבא
מילים שמנסה להגיד וכמעט מצליח: בקבוק, אוכל, אמבט, ברווז ואמא.
יכולות ניידות: זוחל, עומד, הולך לאורך רהיטים, נעמד על קצות האצבעות ומפיל עציצים, מטפס במדרגות, מטפס במעלה מגלשות, מטפס על אמא, על חתול ועל ארגזים מזדמנים. נופל מהכול.
יש לו שלושת רבעי שן. מלמעלה. חצי שן בצד שמאל ועוד רבע שן בצד ימין.
התחלנו לצחצח אותן כל ערב. הוא ממש נהנה מזה. מושיט את החניכיים אל תוך המגע. יש לו מברשת שיניים קטנה ואצבעון עם שיני סיליקון והוא מאוד אוהב את שניהם.

ברגעים אלו ממש יושן מכורבל עלי. מאז אתמול לא מסכים לרדת מהידיים. לא נוח לו לישון ככה. הוא מקטר ומתהפך, אבל כל פעם שאני שמה אותו במיטה הוא מתחיל לצרוח.
מסכן קטן שלי.
מאז שהוא הלך לגן הוא חולה לפחות יום בשבוע, כל שבוע.
מצד שני, הוא מאושר בגן. הוא ממש אוהב ילדים.

***

ולפני שאני אשכח/אדחיק לחלוטין : סיפור הלידה של אורן
ארוך ובעיקר לנשים.

היה לי הריון קל. לא הייתה סכרת, הבחילות עברו דיי מהר, לא היו בצקות.

מצד שני, החל מהחודש הרביעי כמעט לא הייתי מסוגלת ללכת. רופאת הנשים אמרה שאלו רצועות הרחם וזה לא מסוכן. מה שזה לא יהיה, כל הליכה של יותר מכמה דקות הפכה לחוויה דיי כואבת. כאבים חדים מהסוג שבדיעבד אני יכולה להשוות לצירים. בנוסף, המדרגות הפכו בבת אחת לאתגר. לחץ דם נמוך, או משהו אחר, אבל אחרי כמה מדרגות העולם היה מצטמצם למנהרה ומחשיך לאיטו. שילוב של שניהם גם שכנע אותי שנהיגה זה לא הרעיון הכי טוב בעולם.

להשלמת החוויה יצאו גם דליות, והנבלות האלו נשארות גם אחרי הלידה.

אז מצד אחד, היה הריון קל. מצד שני מטופש ברמות.

צירים מדומים החלו אצלי בתחילת החודש התשיעי ובמהרה כל פעם שהופיעו הפכו לסדירים וממושכים. בטקס פרס גפן (שבוע 36) ישבתי עם צירים סדירים של כל חמש דקות במשך דקה.

הרגשתי שאני לא הולכת למשוך עד שבוע 40. הדבר היחיד שעודד אותי שאני לא הולכת ללדת שם היא שהצירים לא כאבו.

שבועיים אחרי זה, התעוררתי בחמש בבוקר כי היה ציר מדומה מרגיז במיוחד. הוא עבר, עצמתי עיניים, התחלתי לנמנם ואז הגיע עוד אחד, הפעם כואב יותר. אחרי ציר שלישי קמתי בשקט, השארתי את רונן לישון והלכתי לסלון.

הסתובבתי קצת, בחדר, חיכיתי לעוד כמה צירים. הם היו כואבים אבל לא קטסטרופה. אופטימית, מכך שהם גם לא יכאבו יותר מזה, התיישבתי על כדור הפיזו, פתחתי את המחשב, הפעלתי את מחשבון הצירים והתחלתי לתזמן.

אחרי חצי שעה כבר לא הייתי יכולה לשבת יותר.

<בהערת אגב. לי כדור הפיזו לא עזר בכלל. הוא היה נחמד לכאבי הגב לפני הלידה אבל בזמן הצירים עצמם היה כואב מדי לשבת. מה שכן, הוא היה הצלה בשלב הגזים אצל אורן. שלושה חודשים שהוא עבד שעות ערב ערב. ולו בשביל זה היה שווה לקנות את הכדור>

הלכתי, התרחצתי, התארגנתי, הערתי את רונן ונסענו לרמב"ם.

נסיעה באוטו בכביש פקוק, בזמן צירים. המכה האחת עשר.

הגענו לרמב"ם, חנינו בחניון הים והלכנו בנחת לכיוון חדר הלידה. שבע בבוקר. צירים סדירים וכואבים כל חמש דקות בערך. כל ציר אנחנו עוצרים, אני נשענת על רונן, ניטלת עליו קצת. זורמת עם הציר כמו שהסבירו בספר על לידה פעילה. ככה, עם עצירות, הגענו לחדר הלידה.

מוניטור טוב (וכואב), צירים סדירים (וכואבים)

בדיקת פתיחה (כואבת מאוד) של כלום. חצי אצבע בקושי.

פאק.

אני מתחילה לאיטי להיזכר בכל הסיפורים של הלידות שאורכות שלושה ימים ונגמרות בקיסרי.

שלחו אותנו להסתובב שעה ולחזור.

הלכנו, אכלנו ארוחת בוקר, הסתובבנו קצת. כואב, כואב. חזרנו.

קיבל אותנו הרופא שהיה בקורס הכנת הלידה שלנו.

פתיחה של חצי אצבע – אצבע (הוסיף אחרי שראה את ההבאה שלי).

אז מה עושים עכשיו?

תראו, אמר. יש לכם שתי אפשרויות. לנסוע הביתה ולחזור כאשר משהו יתפתח או להתקבל למחלקה ולחכות כאן ללידה. אבל אם אתם נרשמים למחלקה אתם כבר נשארים ללדת.

נשארים ללדת = תלדו בן אם תתפתח לידה טבעית ובן אם לא. שמעתי מספיק סיפורים אימה על זירוזים כדי לחשוש להישאר. מצד שני, גם ללדת בבית או באוטו אני לא רציתי.

הרופא הרגיע ואמר שלידה ראשונה, במיוחד אם היא מתפתחת לאט כמו אצלי, יכולה גם לקחת שלושה ארבע ימים. אל תדאגי, הוסיף. את לא תלדי לפתע.

מה לעשות? מה לעשות?

אז הוא ריחם עלינו ואמר שנסתובב קצת ונחזור עוד שעה. (בדרך כלל או ששולחים הביתה או משאירים ללדת). הסתובבנו, יצאנו לפארק קטן בתוך רמב"ם. התיישבנו על ספסל בשמש. עצמתי עיניים ונמנמתי בין ציר לציר. מאחורי מצאתי עדן של חלון גבוהה וכל פעם שהיה מגיע ציר הייתי מרימה ידיים וניתלת עליו עד שהציר היה חולף.

מה נעשה? שאל רונן. אז הרמתי טלפון והתקשרתי לקרן.

טוב שעשיתי זאת (תודה קרן!)

קיבלתי נו נו נו על כך שאני שוקלת להישאר עם פתיחה של כלום והסבר שאם אני יכולה לדבר בטלפון אז זה לא באמת צירים.

עלינו למחלקה. וידאנו שהפתיחה באמת לא הולכת לשום מקום ונסענו הביתה.

(בדרך היה איזה ביקור מרגיז במרכז לאישה של מכבי, שבו סירבו לתת לי הפניה חוזרת למיון כי טענו שאין לי שום סיבה רפואית להגיע לבית החולים… כן, צירים ותחילת לידה מתברר שאינם סיבה רפואית מספקת).

הגענו הביתה. רונן נעמד לטגן קציצות פיסטוק של אהרוני (התערובת הייתה מוכנה מיום לפני, חיינו אחרי זה שבוע וחצי על הקציצות האלו. טוב שהן טעימות גם אחרי ימים במקרר).

אני הלכתי לישון. ברגע שיצאנו מבית החולים הצירים הפכו פחות כואבים, היום נראה בהיר יותר ולפתע נזכרתי שקמתי בחמש בבוקר ושאני ממש ממש עייפה. ישנתי בערך שעתיים, עם ציר מציק פה ושם ואז התעוררתי בבת אחת כי הצירים הפכו לפתע למשהו אחר לחלוטין.

זה לא סתם כאב, זה כ-א-ב בהדגשה ובפונט בולט. חיכיתי שהציר יעבור ואת הבא בתור ניסיתי לצלוח על ידי היתלות על ראשיית המיטה. איזה. לא מיטה ולא נעליים. על הצירים האלו זה לא עשה שום רושם. דידתי לרונן, להיתלות עליו גם לא עזר. ניסיתי כדור, ניסיתי תנועה. בסוף הדבר היחיד שעוד איך שהוא הפך את זה לנסבל היה ללחוץ בחוזקה את הגב התחתון כנגד פינה של הקיר.

רוצה לנסוע לבית החולים? שאל רונן. אני עוד התלבטתי אבל אז ירדו המים ולא נשאר מה להתלבט.

<רוצה לציין כאן, בהערת אגב, שמתברר שכמו בצירים, גם בירידת מים אי אפשר לטעות. כאשר זה קורה, אתן מבינות שזה זה, ועד שזה קורה, אי אפשר באמת להסביר איך זה מרגיש>

התקלחתי (לא, גם מקלחת לא עזרה לי כנגד הכאב), ונסענו שוב לרמב"ם.

פקקים! שעה נסיעה! ואני מרגישה שעוד שנייה אני יולדת שם באוטו.

הפעם לא נסענו לחפש חניה. רונן הוריד אותי במיון ונסע להחנות את האוטו ואני ניסיתי להגיע למעלית. כן, בטח. אומרים שאם מתכווצים הציר כואב יותר, אבל מה עושים אם הציר כיווץ אותך כל כך שלא מצליחים להתיישר?

כמה נשמות טובות עזרו לי לבסוף להגיע למעלית והורידו אותי במין. בשלב הזה כבר לא היו צירים. היה ציר מתמשך אחד. הפקידה הסתכלה עלי רגע ואז שאלה אם אני רוצה אפידורל. בשמחה עניתי: כן.

בא רופא, בדק התקדמות לידה ו… איזה התקדמות. ארבע אצבעות בלבד. כמעט בכיתי לו שם.

הכאב היה בלתי נסבל. הציר לא הרפה. זה פשוט היה כאב אחד ממושך בלי רגע לנוח. קלטו אותי למחלקה, חיברו למוניטור. רונן הגיע. ואז המיילדת שאלה שוב אם אני רוצה אפידורל ואני במחשבה פתאומית על גודל המחט אומרת שלא.

<אני שונאת מחטים. הייתה תקופה שהייתי עושה טיפולי שיניים בלי הרדמה ורק שלא יתנו את הזריקה. רק המחשבה על המחט הענקית שצריכים לתקוע לי בגב… נו, עצם העובדה שהצלחתי בכלל לחשוב על זה בזמן לידה דיי אומר עד כמה אני פוחדת מזה>

במקום אפידורל ביקשתי לנסות קודם כל גז צחוק.

רוצה לספר לכן שהוא לא ממש מצחיק. הוא גם לא ממש מעלים את הכאב. כואב, כואב נורא, אבל הוא יוצר מן ריחוק מוזר ותוך כדי שצועקים מכאבים נשאר מקום אדיש שחושב: "וואלה, כואב".

רונן מספר שלפתתי את המסכה של הגז כאילו חיי תלויים בזה. הוא מספר שבשלב מסוים הצינור של הגז התנתק מהמסכה ולקח להם כמה דקות לשים לב ולחבר אותו חזרה וכל אותו הזמן לא הסכמתי להרפות מהמסכה ולתת להם לעשות את זה.

בקיצור, חיברו אותי למוניטור, חיברו אותי לגז צחוק והשאירו אותי להבשיל. לפי המילים שלהם, הם יחזרו עוד כמה שעות לראות אם יש איזו התקדמות. אחרי חצי שעה בערך הרגשתי שלא רק יש התקדמות אלא שאם הם לא יגיעו עכשיו יהיה כבר מאוחר מדי. אבל מכיוון שזה מה שהרגשתי גם ברכב בדרך לרמב"ם אז ביקשתי מרונן שיבקש ממילדת שתבוא שתראה אם אולי התקדמנו מעבר 4 אצבעות.

הוא קרא למילדת, היא נכנסה, אמרה: "טוב, בואי נראה" וחצי שעה אחרי זה באמת ראינו. אורן קטן , סגול וחמוד.

מרגע שהגענו לבית חולים ועד שהוא נולד עברו קצת פחות משעה וחצי. אני חושבת שזה מה שנקרא לידת בזק. ואני רוצה לציין שזה אולי מהיר אבל זה גם מאוד מאוד כואב.

הוא קרע אותי קצת (התפירה כאבה אפילו יותר מהלידה עצמה. אפילו עם זריקת ההרדמה המקומית) והצלחתי להפחיד את כל הצוות הרפואי במחלקת היולדות כאשר לא הצלחתי להפסיק לרעוד במשך כל הלילה אחרי הלידה.

וזהו, זה דיי מסכם את החוויה.

היה הריון, הייתה לידה ויש עכשיו ילד קטן שווה את הכול.

אחת הסיבות שנזכרתי בכל החוויה והתיישבתי סוף סוף לכתוב היא כי אני מתחילה לחשוב על ילד הבא. לא הכול השתקם עדיין אחרי הלידה. הצלקת החלימה לא טוב. הדליות עדיין שם. אני כרגע 4 קילו מתחת למשקל היה לי לפני ההריון ולא מצליחה לעלות חזרה.

ואני דואגת שהריון הבא יהיה יותר קשה מהקודם. פוחדת מהכאב בזמן הליכה, ומהסחרחורות ומכך ששוב לא אוכל לנהוג. פוחדת מעוד דליות ומעוד קרע. פוחדת משינויי מצב הרוח שהיו דיי קיצוניים חלק מהזמן.

פוחדת. ואז מסתכלת על אורן, ורוצה עוד אחד.

מוניטור בבוקר

ובסוף הערב

ולפני יומיים