יום חדש

אז יום חדש,
מה השתנה בעצם?
עדיין אין לי כוח לעבודה. אז מספיק לדבר על זה.

כתבתי אתמול בלילב סיפור, 900 מילה. נראה לי שזה אחד הדברים הראשונים שכתבתי מזה שנתיים. (80,000 מילה של נאנו לא נחשב
:-P).
סיפור קצר. על גנטיקה, על לסביות, על מלחמה ושלום. כיוונתי אותו לתחרות של עולמות אבל ביינתים שוקלת להחרים אותה וזהו. החוקים שלה לא ידודיתיים במיוחד לכותב.
לא שבאמת אכפת לי אם מרקורי יקח את הסיפור שלי לפרסום, אבל יש דברים שאסור לעודד.

***
רונן עדיין במדבר. ניקי עדיין בוכה בלילות. היום בבוקר גיליתי למה. מחוץ לחלון יושב חתול ג'ינג'י ענק ועושה לה עיינים.
***
קוראת את סנדמן לפני השינה. כיף.
***
קוראת כבר שבוע שני את  Absolution Gap by Alastair Reynolds. ספר שלישי בטרילוגיית חלל התגלות. הסופר גאון, הספר מצויין, אבל מספיק. רוצה כבר לסיים אותו ולהמשיך למשהו שמתקדם מהר יותר.

ולסיכום, בודקת את האפליקציה של התמונות. אם זה עובד, אז מצורפת תמונה של ניקי עושה פרצופים. (זה כאשר היא לא בוכה לי על החלון)
תמונה של ניקי

אהבתם? תשתפו הלאה :)

והינה אני שוב כאן

 ואלה. החזקתי מעמד חמש דקות שלמות והינה אני שוב כאן.
השיעמום? העודף זמן פנוי?
 או פשוט הרצון לכתוב משהו שיהיה טיפה יותר אופטימי?

קיבלתי פטור ממילואים. זהו מספיק.
אני לא מבינה מה הרעיון לקחת מישהי שלא נגע בתחמושת מזה שנים ולדחוף אותה למחסן תחמושת מהתחילה. מה הם ציפו שאני אזכור? ראיתי את הדברים האלו בצורה חולפת לחלוטין בקורס של חודש לפני שנים. אבל לא, הם מושיבים אותי להחזיר ניצרות לרימונים. למיין פצצות ועוד. הם באמת מצפים שאני אזכור משהו מהימים שלמדתי על זה?
אז אני זוכרת, זה לא באמת קשור, נכון :-)?

בכל מקרה, שמחה שנפטרתי מזה.  הבסיס שרצו שאני אגיעה אליו ממוקם אי שם בצפון. 
בבוקר עוד הייתי מגיעה עד לשם. לוקחת אוטו והכול. אבל איך אני אמורה לחזור? אני לא רואה בחושך למרחק מטר. רק לנהוג חסר לי 🙂

זהו, מסר אופטימי יותר, לא?

חוזרת לעבוד.

אהבתם? תשתפו הלאה :)

אז גם אני פה

אחרי ששמעתי המון על LJ החלטתי להציץ פנימה ולראות על מה כל הבלגן.
מה אני בדיוק אמרוה לעשות כאן?
לשפוך את הלב?
להתבכיין על החיים?
לצעוק על המקלדת?
אין לי מושג, אף פעם לא ממש הבנתי את הרעיון של הבלוגים. אבל שווה לנסו פעם ב- לא?

אז מה קורה איתי?
מוזר לכתוב על זה, למה שלמישהו בכלל יהיה אכפת?

ימים של דיכאון. נמעס מהלימודים, נמעס מהמחקר, נמעס דיי מהכול. חייבת חופש, חיבת תקצת שקט ולא רואה הרבה מהם בעתיד הקרוב.
זה יעבוד עוד יום יומיים, אבל כרגע, אפל כמו הלילה.

בעלי שוב במדבר מטעמי עבודה. היה שבועיים, חזר לספ"ש השבוע ונסע לעוד כמה ימים.
אני כרגע במצב כזה שאני אפילו שמחה מקצת זמן לבד.

הכל מרגיז לאחרונה. החתולה שבוכה בלילות. הרכבת והכביש מתחת לחלון. כל הרעש הזה. מהבוקר ואל תוך הלילה. מצאתי את עצמי מתעוררת בלילות כאשר הרכבת לא מגיעה בזמן. רגילה יותר לרעש מאשר לשקט ומוכנה להרוג בשביל קצת מהשקט הזה.
זהו, מסקנה, צריך חופש ודחוף.

נראה לי שבסוף סיימתי מתבכיינת אל תוך הדף הזה.
עוזר? לא יודעת.
אם אני רוצה שאנשים אחרים יקראו את זה? לא באמת.
אז לסיכום? אני אמשיך, נראה מה יצא מזה. 

אהבתם? תשתפו הלאה :)