בוטן קטן גדול יהיה,
ושמו בישראל, אורן מיכאלי 🙂
ברית. פעם הבאה אני רוצה בת.
אורן מסכן שלי.
לזכותו יאמר שהשתין בקשת גאה על המוהל,
לזכותו של המוהל יאמר שכנראה עשה עבודה מצוינת.
עכשיו שרק יחלים מהר. בא לי לבכות כל פעם שאני מחליפה לו חיתול.
עשינו אירוע קטן עם המשפחה.
אבא של רונן החזיק את אורן.
נראה שהברית עשתה על אורן פחות רושם מאשר הגלוקוז והיין המתוק שהרופא נתן לו עם פיפטה.
הוא התלהב מאוד משניהם,
ואז סבל מגזים משניהם.
צעק ללא הפסקה כמעט שעה לאחר הברית ונרגע רק כאשר רונן לקח אותו לידיים.
המוהל: ד"ר קנדליס כירורג ילדים בכיר מבני ציון.
דאג שנשים משחת אמלה לפני ושניתן אקמול,
לפני הביצוע עצמו נתן זריקת הרדמה מקומית.
עשה רושם מקצועי מאוד,
ובן אדם נחמד באופן כללי.
***
גודש, ושוב, לנשים בלבד
בעקבות כל ה"חוויות" של הערב, אורן דילג על ארוחה,
הבעיה היא שאף אחד לא סיפר את זה למפעל החלב שלו.
גודש זה לא נחמד.
ממש לא נחמד.
לילה ראשון שבמקום לחכות שהוא יתעורר וידרוש אוכל,
נתתי לו אוכל על כל פיפס קטן וכל פעם שפתח עיניים.
פחות שעות שינה, אבל לפחות עד הבוקר הוא השלים את
רוב המלאי שהצטבר.
***
יש לי שני מנשאים,
אחד אירופאי, שהביאו לי
ואחד שבטי, שקניתי.
ניסיתי היום את הקשירה הזאת:
נקשר בקלות, האורן מוכנס בקלות,
ואז עולה השאלה, מה עכשיו?
אורן לא הבין את הרעיון.
זה משהו שהילד אמור להתרגל אליו?
אולי התנוחה הזאת מיועדת לילדים טיפה יותר גדולים?
או שאולי פשוט עדיף לא להתעלל בו כל כך קרוב אחרי הברית :-)?
שבוע הבא אנסה להבין איך לובשים את האירופאי,
מסובך לי כל הרצועות האלו.
