ספיר שוב פצחה בשבתיתת רעב. שוב כואבת לה הבטן והיא מסכימה לנסות לינוק אבל לא מוכנה להסתכל על הבקבוק.
בבוקר קפצנו לביקור אצל רופאת המשפחה שלנו וקיבלנו שיחת עידוד, שזה קורה וזה בסדר.
בערב, נכנסתי לסרטים.
לספיר קצת עלה החום, והיא ישבה שפוכה בטרמפולינה ועשתה קולות מצוקה קטנים. ופתאום חשבתי על זה שאצל הבת של גיסתי הייתה דלקת קרום המוח, ושגם שם זה התחיל בחום ואז מרפס נפוח ואז אישפוז… בקיצור, התחלתי לחפש את המרפס של ספיר. מחפשת ולא מוצאת. מתחילה להיכנס לפאניקה שקטה. רונן מגיע הביתה. מאכילים את הילדים (את הילד, ספיר כאמור עדיין עושה קולות מסכנות קטנים). רוחצים אותה, מחפשים את המרפס שוב, הפעם שנינו. עכשיו שננו מתחילים להיכנס לסרטים. נדמה שהוא שם אבל קצת נפוח. והיא חמה ו…
בקיצור, ארזתי אותה וכמו שאני, בחולצת בית עם כתם ומכנס טרנינג נסעתי לחפש רופא. המרפאה במשגב עובדת עד שבע, השעה שבע ורבע, אני מחליטה להמר ולקפוץ למרפאה שלנו (הכל עדיף על לנסוע לחפש את המרפאת חרום בכרמיאל או לנסוע למיון). מגיעה לשם, מזנקת מהאוטו, רצה עם ספיר למרפאה ו (סצנה קלאסית של יותר מזל משכל) מוצאת את המרפאה ריקה פרט לשני רופאי משפחה שישבו לדבר.
המרפס נמצא, בנפרד וביחד, על ידי שני רופאים. למרפס שלום. לספיר שלום. לאמא היסטרית, פיק ברכיים אבל שלום.
ספיר ישנה, אורן כבר שעה הולך הלוך וחזור מהחדר שלו לסלון בנסיון להרדם.
אני יושבת וכותבת פוסט.
איכשהו, חשבתי שבילד שני פחות נכנסים לסרטים האלו.
ובשביל רגע של נחת,
סרטון משעשע ומטופש על יציאת מצרים.
כי בימים כאלו כל תירוץ לחיוך זה טוב.
לילה טוב
