זו מלחמה יומיומית

אור ראשון של בוקר. עורב בודד קורא מחוץ לחלון, איפה שהו, בפאתי השכונות, משאיות זבל מתחילות את היום.
בלי שניתנת לו ההזדמנות להתעורר לחלוטין, הבטן תוקפת ואורן נזרק לתוך הקרב.
במיומנות של חייל וותיק, הוא לא נותן לבוגדנות מערכת האיכול לנצח אותו בהתקפת בזק.
הוא גונח, הוא מתפתל, הוא מייבב ואחרי חצי שעה של מאבק… פוק! פוק! פוק!

ההורים מריעים, העורב מתרשם. ניצחון הבוקר, גם היום, שייך לאורן!

צהריים, הפעם הבטן לא מצליחה לתפוס אותו בהפתעה. הוא מאדים, מתרכז, מניע את הגבות, מסובב את הראש, מוציא לשון.
מאדים עוד קצת. מניע את רגליו, מרים אותם קצת. פוק אימתני נשמע ואחריו קולות בעבוע.
אורן מחייך חיוך חסר שיניים מרוצה ומרשה לעצמו לישון כמה שעות כדי לצבור כוחות לפני הקרב האמיתי.

ערב.
חושך בחוץ.
אורן נאנח בכבדות ופותח את עיניו. זה מתחיל.
הוא מתאמץ לא לבכות. הוא לוחץ, מתפתל, גונח. לרגע נראה שאולי הוא הצליח, אולי הערב-
הוא צועק מופתע, כאשר הבטן תוקפת מחדש.
דקות ארוכות עוברות. הצעקות הופכות להיות יותר ויותר תקופות. הוא מתחיל להתעייף, לסגת לאחור. הוא קורא לעזרה והוריו ממהרים לבוא. אבל איך הם יוכלו להועיל במאבק שמתרחש בתוכו?
הם מנסים. מעודדים. מעסים לו את הבטן, מחבקים. מנענעים אותו על הכדור. זה עוזר מעט, הוא מתעודד, מצליח לחנוק את הצרחות ולחזור למאבק. הבטן מאגפת מימין, אורן מתפתל משמאל. היא באה קדימה, הוא מרים את רגליו. פוק בודד נשמע, אבל זה לא מספיק, לא עכשיו, לא כאשר הקרב משתולל במלוא עצמתו.

שעות עוברות, מערך התמיכה של ההורים מתעייף ונשחק ואז אורן מחליט לנקוט בנשק האחרון העומד לרשותו.
פיתול הגוף לא עבד. ללחוץ ולגנוח, לא עבד. להאדים ולצעוק, לא הועיל.
הוא מכניס את אגרופו לפיו, מוצץ ברעשניות מספר פעמים ובכך מסמן להוריו שהגיע הזמן.
הם מחליפים מבט ונותנים לו לאכול.
במבט מרוכז, אורן ניגש לעבודה. הוא יונק, נח לרגע, יונק שוב. הבטן מנסה למנוע זאת ממנו, אבל הוא רק מכווץ גבות, מהדק שפתיים חזק יותר וממשיך בעבודה. רגע עובר, שניים ואז נשמע צליל של פכפוך מתוך בטנו וחיוך אדיר מופיע על פניו. זהו, זה נגמר. זה באמת נגמר.
הוא מניח את ראשו לרגע, מרשה לעצמו כרבול רגעי ואז חוזר לאכול.
גם היום, הניצחון הוא שלו.
עד הבוקר הבא.

מדהים כמה אושר וגאווה מביאה לנו כל פעילות מעיים שלו.
זהו, לישון.