את בוקר יום רביעי העברנו במיון.
שש בבוקר, אני מסיימת להתארגן לצאת לעבודה. הילד יושב על המיטה שלנו ושר לעצמו.
אני שמה לב שהוא יושב ממש ליד הקצה, אבל הוא יושב ממש יפה, והוא גם כבר יודע לרדת מהמיטה בעצמו, אז אני ממשיכה להתארגן, ואז אני מסתכל לעברו שוב והוא עושה תנועה לא טובה, מחליק מקצה המיטה. מתהפך לאחור ונוחת על הראש.
אני חושבת שזה היה אחד הרגעים המפחידים בחיים שלי.
אני לא מצליחה להוציא את המראה של זה מהעיניים. הוא נופל. נוחת, הגוף שלו נשמט הצידה.
המחשבה הראשונה שלי הייתה שהוא שבר את הצוואר. נפילה כזאת, ככה…
ואז הוא צרח ולקחתי אותו על הידיים והוא היה בסדר. הגיב, והניעה את הידיים והרגליים ובכה. בכה כי כאב לו וכי הוא נבהל.
לקחתי אותו לסיבוב סביב הבית. הוא בכה עוד קצת ואז נרגע. על המצח שלו התחיל לאט לאט לתפוח בונגלו קטן. מעל העין שלו נראה שפשוף אדום וכועס. התקשרתי לשירות אחיות של מכבי והם אמרו לי שאם הילד מקבל מכה לראש והוא מתחת לגיל שנתיים אז צריך להגיע למיון.
ארזנו אותו ונסענו.
אורן קצת מקטר אבל ברגע שמתחילים לנסוע הוא מתכרבל לו בכיסא ומנסה להירדם. ואסור. האחות אמרה לא לתת לו לישון עד שנגיע למיון.
ואני מעירה אותו והוא בוכה ומנסה להירדם שוב, ואני שוב מעירה אותו. ושרה אליו. מושכת באוזן, ברגל. מדגדגת, מראה לו צעצועים. והוא ממש ממש רוצה לישון. העיניים נעצמות לו והוא מנסה לחייך, ונרדם שוב.
הגענו למיון. בדקו אותו. אמרו לנו שעוד לא ראו ילד שלא נפל מהמיטה של ההורים ושלחו אותנו חזרה הביתה.
הבונגלו עכשיו ירקרק מעט וכמעט ונעלם.
אורן שמח ומתוק,
ורק התמונה של הנפילה חולפת לי שוב ושוב מול העיניים והמחשבה ותחושת האשמה, שזה בגללי. שאני לא שמרת עליו מספיק. שראיתי שהוא יושב שם. חשבתי שזה עלול לקרות ולא עשיתי כלום.
***
אורן שלי, אני אוהבת אותך. מצטערת שלא הייתי זהירה מספיק.
מבטיחה לשמור עליך יותר להבא.
אמא
***
אמא: "אורן, תעשה פרצוף מסכן"
אורן:
***
וכדי לאזן קצת,
אורן התחיל לשחק בדופלו. הוא מוציא חלק. בוחן אותו, מנסה לשים אותו על חלק אחר. בוחן את מה שמתקבל. מפרק את שני החלקים. מירר עליהם טוב טוב ומנסה שוב.
בינתים כמעט כל החלקים כוסו בשכבה אחידה של רוק והקטן ממשיך לעבוד על זה.
הוא גדל מהכובע שלו ומכיוון שלא היה לי עדיין זמן לקנות לו חדש מדדתי לו את הכובע שלי.
את האמת, הוא היה דיי מרוצה.
שימו לב שהוא שולח יד לעבר הספר…
שימו לב שלספר לפתע חסר חלק.
מצאתי את הנייר (כנף של דבורה או משהו) מסתובב בסלון ולא הבנתי מאיפה זה הגיע עד שהעברתי את הצילומים למחשב 🙂
אורן עדיין מרוצה מהכובע…
זהו, מיצינו. אמא, באמת, כובע בבית?
וזאת "זאתי" החתולה, שעקבה אחרי כל הצילומים מהצד וברגע שהכובע ירד מאורן הלכה לנסות אותו גם כן.
