אני ישבתי קוראת בשקט, ואז הרמתי את העיניים לעבר הטלויזיה ופתאום שמתי לב שאני לא יכולה לקרוא את הכתוביות. מצמצתי כמה פעמים, זה השתפר אבל לא עבר.
והנה שוב זה מתחיל.
בחמש השנים האחרונות עלה לי חצי מספר במשקפיים כל חצי שנה, אולי מספיק?
ובנימה אופטימית יותר, סיימתי את הספר שלי.
התחלתי אותו כתרגיל נאנו לפני כמעט שנה ואתמול כתבתי את המילה האחרונה.
97.5K, קצת יותר ארוך ממה שרציתי אבל זה מה שיש. רונן סיים לקרוא ואומר שהוא אוהב. עכשיו לשכתב, לכתוב מחדש את הפרק הראשון ולתת לקרוא אותו לאנשים לשם ביקורת.
אני אוהבת את מה שיצא. אפילו אם לא יצא מזה כלום, רציתי לספר את הסיפור את הזה במשך שנים. חלק מהדמויות בו בתחילו את הדרך איתי כשהייתי בת שבע בערך.
עכשיו השאלה האם בנאנו הקרוב לכתוב ספר המשך או לנסות לכתבו בעולם אחר?
LOL עזבי, אני עוד בהלם מזה שזה ממש נגמר. ותודה 🙂
🙂 מה שמצחיק ש חמישים אלף מתוחם כתבתי בחודש ואז לקח לי עשרה חודשים כדי לכתוב את השאר. אין טעם לעשות ניתוח להסרת משקפיים עד שהמספר מתייצב וגם הרעיון דיי מפחיד אותי.
🙂