אנחנו עוברים ליובלים. באמת. אנחנו בונים שם בית. שם אנחנו רוצים לגדל את אורן וכל ילד נוסף שייוולד.
הבית כמעט וגמור. לקחנו משכנתה. אנחנו עוברים לשם. זה סגור.
אז למה ההורים שלי עדיין צריכים לטפטף לי שזה רחוק, שזה חור, שיש כפרים ערביים מסביב, שאין שם עבודה, שאין שם תחבורה ציבורית ועוד אלף הצקות קטנות מהסגנון הזה? שום שיחה איתם לא עוברת בלי איזו עקיצה בנושא.
זה עושה להם טוב על הלב?
הם חושבים שאני לא יודעת?
טוב לי עם זה שאנחנו עוברים לשם.
אני לא לחלוטין שלמה עם זה, אבל אני שמחה שאנחנו יוצאים מהקריות
ואני אוהבת את הישוב ואת סגנון החיים שם.
אז למה לנסות לגרום לי לאכול את עצמי?
נ.ב
כן, כן. אני יודעת שזה הכל מדאגה ומאהבה,
אבל לפעמים פשוט נמאס.
אי אפשר אתם. אבל גם אי אפשר בלעדיהם, ותהיי בטוחה שהם יודעים את זה וינצלו את זה בכל הזדמנות… *חיבוק*
קודם כל <קנאה> על הבית החדש שלכם. הייתי מת לעבור עכשיו לישוב כמו שלכם, רחוק מכולם, עם שטח מסביב והזכרתי כבר רחוק מכולם? שנית, גם לנו ההורים הציקו בנושא. דווקא במקרה שלנו היינו צריכים לשמוע בקולם. אבל, נו, גם אנחנו צריכים לעשות טעויות, כדי שנוכל ללמוד מהן, ואז להציק לילדים שלנו… [לפחות הם לא כל כך מציקים לנו בנושא מאז שאמרנו להם שהם צדקו.]
יובלים זה 25 דקות מההורים שלי. 25 דקות. זהו. מגוחך, במיוחד כאשר בתור דוגמה ל"קרוב" הם נותנים את חיפה (לפחות חצי שעה נסיעה, בדרך כלל יותר בגלל הפקקים). מקווה שאנחנו לא נציק לילדים שלנו ככה.