פוסט מבולבל שעיקרו המוני תמונות אורן 🙂
אני קצת חולה, וקצת חסרת שעות שינה על תסלחו לי על החוסר קוהורנציה.
***
לטיול יצאנו…
בשבת האחרון ביקרנו אצל ההורים של בעלי בקיבוץ שמיר.
אורן בחן מחדש את עניין העגלול.
אחרי בחינה מסויימת הוא ניסה להדגם לנו למה העגלול הזה לא תקני ולמה אסור לרתך פסים מקבילים על סורגים:
אחרי קצת שכנוע הוא הסכים לא לנסות לברוח יותר, השלים עם גורלו והתחיל לבדוק את השטח.
מה זה שם?
ושם?
המממ… מעניין.
אמא, לא צילמת אותי עדיין מהזווית הזו!
והנה הסבתא חוטפת את הילד וחוסכת לכם עוד צילומי עגלול 🙂
לאן עכשיו? קיבוץ לא? קדימה למשק ילדים!
אורן פוגש סוס:
אורן נבהל ונצמד לאמא, תוך כדי שהוא מתלהב ומאוד מאוד רוצה סוס.. פשוט לא מולו.
אמא: אורן, מה אוכל סוס?
נכון, קש!
אורן נעלב שהחלה הולכת לסוס ולא אליו:
***
ואתמול, אמא! רשת!
לפתוח:
לסגור:
לפתוח:
וכך במשך חצי שעה עם הפסקה קטנה לאצבע שנלכדה בין החלון לרשת, דמעות, צעקות ואז שוב: לפתוח, לסגור, לפתוח ואז:
אמא! תראי!
לא, לא אותי! מאחוריך!
שקיעה מדהימה מעל הגוש (שגב):
ותוך דקות ספורות כבר היה חשוך.
אבל זוכרים את הרשת מקודם?
היא נשארה במצב פתוח ולפתע היה לנו חתולה(ניקי) מאושרת, מקפצצת ברחבי הבית ורודפת אחרי עש מגודל.
וילד, מאושר ומקפצץ שרודף אחרי החתולה.
אחרי כמה דקות של התרצצויות, העש והפרפר שכבו לנוח אבל לילד עדיין נשאר מלא מרץ.
אמא! תראי מה מצאתי!
רוצה?
ניקי: ?
אורן: !
ניקי: יאמי.
אורן: [תוך כדי לעיסה] יאם יאם.
וכך זה נמשך, כאשר כל פעם כשניקי מגלה עניין בפרפר, אורן מנצל את ההזדמנות כדי לנסות ולחבק אותה, וכל פעם שהוא מנסה זאת, היא בורחת לפינה אחרת, והוא מרים את הפרפר ורודף אחריה.
וכל מה שיש לי לומר לסיכום הוא:
בוא אלי פרפר נחמד,
שב אצלי על כף היד.
שב תנוח, אל תירא –
ותעוף בחזרה.
או אולי
פרפרים מכל מיני צבעים
ירדו אלי ביום אביב נעים
הביאו לי במתנה
בריכות שדה וקצת אבקה
וגם דרישת שלום חמה
מקרן שמש מתוקה
אז בוא אלי פרפר נחמד
שב אצלי על כף היד
שב תנוח אל תפחד
